"חדר" השלושים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום ראשון כ"ו טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים פרשה חדשה בספר שמות — פרשת וארא. יום ראשון, פרשה ראשונה, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ו בחודש, אומרים בפרק קי"ט מאות מ"ם, המתחילה במילה "מה", עד סיום הפרק בסיום אות תי"ו, "לא שכחתי".
תניא, מתחילים ביום הזה את פרק י"ד, מהמילה "והנה" עד עמוד 38, במילים "לכפור האמת".
לפנינו היום פתגם קצר מאוד, הבא להסביר קטע מסוים באחת מברכות תפילת שמונה-עשרה — הברכה הנקראת בקיצור "ברכת המינים", המוכרת לנו בפתיחתה "ולמלשינים". יש כאן התייחסות מעניינת לנוסח שבתוך ברכה זו.
מקורו של הפתגם במכתב ששלח הרבי הריי"צ ליהודי בשם אולמן, ששאל את הרבי שאלות שונות בענייני התפילה. המענה מחולק לפי סעיפים — סעיף א' על שאלה א' וכן הלאה — וכשמגיע לשאלה השנייה, שואל אותו יהודי מהו נוסח האר"י בברכת המינים.
מהי השאלה? ידוע שהיו תקופות מסוימות שבהן, בגלל הצנזורה — היינו מחמת הממשלה — נעשו שינויים שונים בברכה זו, כדי שלא ייווצר מצב שיאמרו "היהודים מתפללים נגדם" וכו', ולהפחית מן החשש מפני מלכות הגויים. אך אותו יהודי שואל את הרבי הריי"צ מהו הנוסח הנכון על פי נוסח האר"י — ולא הנוסח שנאלצו לעתים לשנותו.
הרבי הריי"צ משיב לו, ומצטט במכתב עצמו: "הנוסח שהרגילו אותי מילדותי וכן שמעתי מאת" אביו — שכאשר היה אביו שליח ציבור והתפלל את שמונה-עשרה בקול רם, יכול היה לשמוע את הנוסח. הוא מצטט במכתב בדיוק את לשון הנוסח שיש לומר, בלא ספק: "ולמלשינים", "וכל אויבי עמך מהרה יכרתו", "ומלכות הרשעה מהרה" — הלשון בלא שינוי.
בהמשך יש התייחסות לארבעת הביטויים שבברכה זו, המתייחסים לכאורה לאותה מלכות הרשעה וכו': "תעקר", "ותשבר", "ותמגר", "ותכניע". הרבי שולח לספר "שער הכולל", שם מתייחסים לאותן ארבע לשונות. תחילה מדייק ב"שער הכולל" שיש לומר "ותכניע" בלשון יחיד, ולא "ותכניעם" בלשון רבים כפי שנכתב בסידורים מסוימים — כאילו מדובר על עושי הרשעה ועל מלכות הרשעה בלשון רבים; אלא הלשון צריכה להיות "ותכניע" בלשון יחיד, ומביא גם טעם לדבר.
נקרא עתה את הפתגם, שבו מביא הרבי בקצרה את הטעם, ומרחיב מעט ממה שכתוב ב"שער הכולל". וכך אומר הפתגם: "בברכת 'ולמלשינים' מפסיקים קצת בין 'ותמגר' לתיבת 'ותכניע'". זה מה שהיה הרבי הריי"צ שומע מאביו — שאומרים "תעקר ותשבר ותמגר", עוצרים לרגע, ואז אומרים "ותכניע", ולא ברצף. מדוע? הדבר מתאים לכוונה, כמבואר ב"שער הכולל", וכאן מביא הרבי בסיכום מהי הכוונה.
"'תעקר ותשבר ותמגר' - שלשת הלשונות הראשונים שאומרים אותם ברציפות - הם נגד ג' קליפות הטמאות שצריכים העברה לגמרי", כמבואר בתניא, שיש שלוש קליפות טמאות לגמרי שאי אפשר לתקנן, וצריך לבטלן; ובביאת המשיח יהיה ביטולן מוחלט. עליהן אומרים "תעקר ותשבר ותמגר".
ומדוע בשלושה ביטויים ולא בביטוי אחד? "שער הכולל" מסביר, ששלוש הקליפות הטמאות אינן שוות — הראשונה הגרועה ביותר, השנייה מעט פחות, והשלישית מעט פחות — אף ששלושתן קליפות שצריך להעביר; ולכן משתנה לשון הבקשה מהקדוש-ברוך-הוא כיצד לבטלן. על הראשונה, הגרועה ביותר, אומרים "תעקר" — שתיעקר לגמרי בלא זכר. על השנייה, החלשה מעט מן הראשונה, אומרים "תשבר" — לא לשון עקירה מוחלטת אלא שבירה. ועל השלישית, החלשה עוד יותר, אומרים "תמגר" — שתמוגר מכאן ולא תהיה עוד.
אך כשמדובר בקליפה הרביעית, מהי הלשון? "'ותכניע' הוא נגד קליפת נגה שצריכה הכנעה". קליפת נוגה אינה עומדת רק במקום הרביעי בסדר הקליפות, אלא היא שונה לחלוטין: היהודי יכול, בשימוש הנכון, לתקנה ולהופכה לקדושה, שכן יש בה תערובת טוב ורע. לפיכך הבקשה היא "ותכניע" — שצריך להכניע את החלק הרע אל החלק הטוב; יש בה בירור, ואפשר לבררה ולהופכה לטוב. ולכן משתנה הלשון.
נמצא שהוסבר לא רק מדוע משתנה הלשון, אלא גם מדוע יש לעשות הפסקה מסוימת — כי מדובר למעשה בשני סוגי קליפות: שלוש הקליפות הטמאות לגמרי הן סוג אחד, וקליפת נוגה סוג אחר, ולכן מפסיקים ביניהם.
נמצא גם רמז לרצף ההלכות ברמב"ם. כפי שדיברנו, שהרבי מרמז בפתגמים לספרי הרמב"ם, ואנו נמצאים כעת בספר השני — ספר אהבה. דיברנו קודם על הרמז להלכות קריאת שמע, וההלכות הבאות הן הלכות תפילה; וכאן רואים באופן מוחשי את הקשר להלכות תפילה, שכן כל הפתגם מדבר על הסבר מסוים בתפילה. אם כן ברור שהדבר מרמז להלכות תפילה שבספר השני של הרמב"ם.