"חדר" השלושים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ד טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמות, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ד בחודש, מפרק קי"ג עד וכולל פרק קי"ח.
תניא, מתחילים את פרק י"ג, מהמילה "ובזה", עד הקטע שמסתיים במילים "החושך כנ"ל".
בפתגם היומי שני חלקים. בחלק הראשון מתייחס הרבי לתאריך כ"ד טבת, שהוא תאריך חסידי, ומוסר מידע על תוכנו — ואלו שתי השורות הראשונות. אומר הרבי מהו כ"ד טבת: "הסתלקות אדמו"ר הזקן בכפר פּיענא במוצאי שבת קודש פרשת שמות, תקע"ג, ומנוחתו כבוד בעיר האַדיטש". נאמר כמה מילים על נקודה זו.
קודם כל, הכינוי "אדמו"ר הזקן", שכבר נפגשנו בו בב' כסלו. מעניין שלושת הכינויים של שלושת הרביים הראשונים — אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצמח-צדק — כינויים שנוצרו רק לאחר הסתלקותם, ורק בזמן הצמח-צדק, לאחר הסתלקותו, נקבעו הכינויים "אדמו"ר הזקן", "אדמו"ר האמצעי" ו"אדמו"ר הצמח-צדק".
מהי הסיבה לכינויים אלו? אדמו"ר הצמח-צדק נקרא על שם ספרו, שנדפס לראשונה לאחר הסתלקותו. אדמו"ר האמצעי — מאחר שהצמח-צדק היה השלישי ואדמו"ר הזקן הראשון, נמצא שהוא היה האמצעי. ואדמו"ר הזקן — "זקן" אין הכוונה לגיל, אלא לכך שכיהן כרבי הכי הרבה שנים ביחס לאותם דורות: אדמו"ר הזקן היה נשיא קצת יותר מארבעים שנה, אדמו"ר האמצעי חמש-עשרה שנה, ואדמו"ר הצמח-צדק קצת יותר משלושים ושמונה שנה. לאחר הסתלקות הצמח-צדק, כשסיכמו את שלושת הדורות הקודמים, נמצא שהראשון — אדמו"ר הזקן — היה נשיא הכי הרבה שנים, ולכן נקרא "אדמו"ר הזקן", הצמח-צדק על שם ספרו, ואדמו"ר האמצעי כאמור.
על כל פנים, הסתלקותו היתה בכפר פּיענא. סדר המעשה, כידוע, שאדמו"ר הזקן נסע בעקבות המלחמה שהיתה בין הרוסים לצרפתים. בערב ראש חודש אלול נסע עם בני ביתו למקום שנקרא קרסנא, ושהו שם רק שבוע, ולאחר מכן ברחו מן הצרפתים והיה מיטלטל בדרכים, עד שהגיעו בסייעתא דשמיא, בערב שבת פרשת וישלח, לכפר פּיענא. ומערב שבת פרשת וישלח שהה שם עד הסתלקותו, במוצאי שבת פרשת שמות.
אדמו"ר הצמח-צדק מתאר את ההסתלקות במכתב המופיע כמכתב הראשון באגרות-קודש שלו, ומתאר בדיוק את השעה — במוצאי שבת, בשעה עשר וחצי, אור לכ"ד טבת. וזו לשונו: "שאז נשבה ארון הקודש, אור ישראל משיח ה', ונתבקש בישיבה של מעלה" — כך מתאר אדמו"ר הצמח-צדק את הסתלקות סבו, אדמו"ר הזקן.
יש כאן נקודה מעניינת מאוד שכתב הרבי פעם בהערה, על כך שמציינים שאדמו"ר הזקן הסתלק במוצאי שבת קודש. הרבי שואל, שלכאורה יש לשון בגמרא: "מת בערב שבת סימן יפה לו, מת במוצאי שבת סימן רע לו". אם כן, לפי לשון הגמרא, אדם המסתלק במוצאי שבת "סימן רע לו", ומדוע מציינים על אדמו"ר הזקן שהסתלק במוצאי שבת קודש? הרי, לכאורה, אזכור תאריך זה אינו מוסיף לכבודו.
ומסביר הרבי דבר נפלא: אם מסתכלים על מעלתו האישית של האדם — מה טוב לו ומה סימן יפה לו — אכן, מי שמת בערב שבת סימן יפה לו, שכן הסיבה היא שייכנס מיד למנוחה, וברמה האישית טוב לו יותר בערב שבת. אך, אומר הרבי, ידוע כפי שכותב אדמו"ר הזקן עצמו בתניא, שיום ורגע הסתלקותו של צדיק הוא, עבור החסידים ועבור צאן מרעיתו, זמן של גילוי עת רצון גדול מאוד, ונותן כוח עצום לצאן מרעיתו ולחסידיו בעבודתם.
אדמו"ר הזקן אמר על עצמו שלא יסתכל על טובתו האישית; אילו חיפש את טובתו, היה פועל שהסתלקותו תהיה בערב שבת. אך הוא חשב על צאן מרעיתו, ואמר שכאשר נכנסים במוצאי שבת לימות החול, צריך כוחות מיוחדים. לכן ויתר על המעלה האישית של הסתלקות בערב שבת, ואמר שרצונו להיות עם חסידיו ולתת להם כוח בהיכנסם לימות החול — טובתם גדולה בעיניו מטובת עצמו. וזהו הדגש כאן, שמציינים שהסתלק במוצאי שבת קודש, המדגיש את גודל אהבת ישראל של הרבי לחסידיו — שהוא מוותר על מעלת עצמו כדי לתת כוח לחסידים; שכן דווקא כשנכנסים לימי החול, לתחילת השבוע, צריך יותר כוחות. לכן מדגישים נקודה זו.
נקודה אחרונה: הסתלקותו היתה כאמור בכפר פּיענא, אך מנוחתו כבוד בעיר האַדיטש. מדוע לא נקבר בכפר פּיענא עצמו, במקום הסתלקותו? משום שבכפר פּיענא לא היה בית עלמין כלל, ובית העלמין הקרוב ביותר היה בהאַדיטש. לקחו אותו אז במזחלת שלג — היה זה בטבת, בחורף — מכפר פּיענא עד האַדיטש, מרחק של שלוש מאות קילומטר. שלוש מאות קילומטר הובילו את גופו הקדוש של אדמו"ר הזקן מכפר פּיענא עד האַדיטש, ששם היה בית עלמין יהודי, ושם היתה מנוחתו כבוד. ובסיפורי חסידים מסופרים כמה וכמה נסים שהיו בדרך ההובלה, אך אין כאן המקום להאריך; זה רק לציין מה שציין הרבי כאן ב"היום-יום".
נעבור להמשך. בחלק זה מצטט הרבי ציטוט מעניין, ואומר: "אאזמו"ר [אדוני אבי זקני מורי ורבי] שאל את הצמח צדק". "אאזמו"ר" הם ראשי תיבות "אדוני אבי זקני מורי ורבי", והדובר הוא הרבי הריי"צ. מבחינת הרבי הריי"צ, אביו הוא הרבי הרש"ב וזקנו הוא הרבי מהר"ש; ואם כן הכוונה שהרבי מהר"ש שאל את אביו, הצמח-צדק. במקור מתואר בשיחה שהצמח-צדק היה לומד עם בנו בסדר קבוע מפעם לפעם, ובאחת ההזדמנויות שישב הרבי מהר"ש עם אביו הצמח-צדק, שאל אותו שאלה.
מה שאל? בתרגום: מה רצה סבא — לא רק "רצה" כפשוטו, אלא מה היתה תוכנית הפעולה שלו, מה היה הכיוון, לאן רצה להגיע בדרכי החסידות שהנהיג, ומה רצה עם החסידות. ומדוע שאל דווקא את הצמח-צדק על אדמו"ר הזקן? ידוע שאף שבין אדמו"ר הזקן לצמח-צדק היה רבי נוסף, אדמו"ר האמצעי, היה הצמח-צדק מקבל ישירות מאדמו"ר הזקן; כידוע, שאדמו"ר הזקן גידל את הצמח-צדק מקטנות, מגיל שלוש, והוא קיבל ממש ישירות ממנו. לכן שאל הרבי מהר"ש את אביו ישירות על אדמו"ר הזקן — מה היה כיוונו ומה רצה, שהרי אתה בוודאי יודע ומכיר ושמעת.
והצמח-צדק ענה לו: "דרכי החסידות". מהי "דרכי החסידות"? כפי שנראה מיד, זו נתינת כוח להצליח בחסידות, והיא באה כהקדמה. "דרכי החסידות היא, שחסידים יהיו כמשפחה אחת, על פי התורה באהבה". המטרה היא שכל החסידים יהיו כמשפחה אחת, החיה על פי התורה באהבה, שכל החסידים יהיו יחד. זו "דרכי החסידות", וזה הכיוון המסייע — נוסף על עצם עניין אהבת ישראל, שכל החסידים יהיו יחד כמשפחה אחת.
ועל החסידות עצמה השיב: "חסידות היא חיות - להכניס את החיות ולהאיר את הכל". עם החסידות רצה אדמו"ר הזקן להחדיר חיות ולהאיר את הכול. כפי שכבר מוכר לנו הביטוי מתחילת ה"היום-יום", שחסידות היא "אור וחיות נפשנו" — חסידות היא חיות וחסידות היא אור. אדמו"ר הזקן רצה, אם כן, להחדיר בחסידות חיות ולהאיר את הכול. זה מה שאמר הצמח-צדק לבנו.
במקור, בשיחה, כתוב שהבן שאל את אביו: הכול? הכוונה הכול — גם את הלא-טוב? [כאן ב"היום-יום" אין זה כתוב כשאלה ותשובה אלא כרצף, אך במקור שאל אותו: הכול, גם את הלא-טוב?]. והתשובה: "גם את הלא-טוב" — כן, גם את הלא-טוב צריך להאיר, הכול. ומהי הכוונה להאיר את הלא-טוב, הרי אינו טוב? כלומר, "שידע את הרע שלו כפי שהוא" — להאיר את הלא-טוב, לזהותו ולהכיר את הלא-טוב שלך כפי שהוא. ומהי המטרה? "כדי לתקנו" — כשתזהה אותו, תדע לתקנו ולעשותו כראוי.
יש כאן אריכות שהרבי דיבר בה פעם. הרעיון להאיר את הכול מוכר לנו כבר מהבעל שם טוב — התורה הידועה של הבעל שם טוב, שאפילו את הגוף, שהוא "חמור שונאך", אין צריך לשבור אלא לעבוד את השם עמו יחד. אך כאן יש תוספת: לא רק עם הגוף, אלא אפילו עם הלא-טוב, אפילו עם הרע — שגם ברע יש ניצוץ שאפשר להוציאו ולהפכו לטוב, לתקנו ולחזור בו בתשובה.
ואם נשאל כיצד נצליח, כיצד נותנים משימה כה כבדה ואחראית לכל חסיד — התשובה: אם יש "דרכי החסידות", אם חיים יחד באהבה. וכבר מוכר לנו פתגם שקראנו לפני כמה ימים ב"היום-יום", שהנשיא אמר שכאשר שני חסידים נמצאים יחד, הרי אלו שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת; והלוא כאן מדובר לא בשניים בלבד אלא בכלל החסידים יחד באהבה, ואם כן מול כל נפש בהמית עומד גדוד שלם המסייע לו. זה כבר אינו כוח עצמו, אלא כוח גדול כל כך, שבו ודאי יכולה להיות הצלחה — להאיר את הכול, ואפילו את הלא-טוב, ולהפוך את הכול לטוב.
וכאן נסיים בנקודה שהזכרנו, שבמסלול ה"היום-יום" יש בתקופות מסוימות רמזים למהלך ספרי הרמב"ם. כבר דיברנו שמה' טבת התחיל הרמז על הספר הראשון של הרמב"ם, ספר המדע: מה' טבת, במשך שישה ימים עד י' טבת, היה בכל יום רמז על הלכות אחרות בספר המדע לפי הסדר. לאחר מכן היתה הפסקה, מי"א טבת עד כאן, עד כ"ד טבת. וכעת, מכ"ד טבת, נדבר במשך כמה ימים על הספר השני ברמב"ם.
מהו הספר השני ברמב"ם? לאחר ספר המדע בא ספר אהבה. ספר אהבה מתחיל בהלכות קריאת שמע, ומשם לתפילין, ספר תורה, ברכות וכו', ומסתיים בהלכות מילה. הרעיון של ספר אהבה רמוז בפתגם היומי. היכן? קודם כל בעצם שמו — "ספר אהבה": פתגמו של אדמו"ר הזקן היה שרצה בדרכי החסידות שהחסידים יחיו יחד באהבה, כמשפחה אחת באהבה, וזה מרמז על ספר אהבה.
ויש כאן רמז עד לסיום. סיומו של ספר אהבה הוא הלכות מילה, ומבואר בפנימיות התורה שעניינה של ברית מילה הוא אור גדול מאוד המתגלה בברית מילה, שעניינו לתקן גם את הלא-טוב — להסיר את העורלה ולתקן גם את הלא-טוב. וזה בעצם מה שאמר אדמו"ר הזקן שרצה עם החסידות: להאיר את הכול, ולהאיר גם את הלא-טוב, לעשות את האדם מהול ונקי. אם כן, בפתגם זה יש רמז על ספר אהבה עד לסיומו, ההלכות האחרונות שהן הלכות מילה. ובפתגם של מחר או מחרתיים נראה רמז על ההלכות שבאמצע, מקריאת שמע ועד סיום הלכות מילה, המרומזות בפתגם היומי.