"חדר" השלושים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי כ"ג טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שמות, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ג בחודש, מפרק ק"ח עד פרק ק"י כולל.
תניא, מסיימים ביום הזה את פרק י"ב, מהמילים "רק שלזה" עד סיום הפרק, המסתיים במילים "אם אחת".
הפתגם היומי מחולק לשניים. בחלק הראשון מובאת הגהה שהגיה הרבי הרש"ב ב"תורה אור". הרבי נהג להביא בכל שבוע את ההגהה של הרבי הרש"ב על המאמרים של אותו שבוע, וזה בא כעידוד וחיזוק ללומדי השיעור היומי, שילמדו גם את השיעורים היומיים בפרשה החסידית — המאמרים של "תורה אור".
ב"תורה אור" לפרשת שמות ישנו מאמר. נצטט תחילה את הלשון ואחר כך נסביר. אומר הרבי: "תורה אור, ד"ה [דיבור המתחיל] משם פה" — זהו פתיח המאמר — "בהסעיף המתחיל והנמשל יובן". כפי שהוזכר כמה פעמים, ב"תורה אור" חלוקת הקטעים אינה מסומנת באותיות א', ב', ג', כמו בליקוטי תורה שבו לכל פרק אות משלו, אלא הקטעים מחולקים בלא סימון אותיות; לכן מצוין רק "הסעיף המתחיל במילים והנמשל יובן". ושם ישנו תיקון: במקום המילים "כי יש בחינת מעלה" המודפסות ב"תורה אור", תיקן הרבי הרש"ב שצריך להיות "וכן יש מעלה".
מהי מהות התיקון? ניתן מעט רקע. באותו מאמר מדבר אדמו"ר הזקן על המעלה שיש במצוות מעשיות; שכן למצווה מעשית מעלה גדולה מאוד, ובמידה מסוימת אפילו יותר מלימוד תורה. ואדמו"ר הזקן מביא כמה דוגמאות שבהן רואים את מעלת המעשה.
דוגמה אחת: בהלוויית המת מבטלים תלמוד תורה כדי לקיים את מצוות ההלוויה — הרי שיש מעלה במצווה מעשית. דוגמה שנייה: יש סיפור בזוהר שבגלל מצוות הכנסת כלה ביטלו את קריאת שמע; אף שקריאת שמע מעלתה גדולה מאוד ויש בה ייחודים עליונים, מכל מקום מצווה מעשית של הכנסת כלה קודמת. דוגמה שלישית: ההלכה אומרת שמצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה — שוב אותו רעיון, שלמצוות "עשה", שהיא דבר אקטיבי, יש מעלה יתירה על מצוות "לא תעשה", אף שמעלתה של "לא תעשה" גבוהה מאוד.
שלוש דוגמאות אלו מביא אדמו"ר הזקן, ומסכם שהדבר הוא מפני מעלת המעשה. ואז הוא מוסיף משפט נוסף: שגם יהודי פשוט מאוד מישראל, המקיים מצווה מעשית בלא כוונות ובלא סודות, אלא רק משום שכך ציווה הקדוש-ברוך-הוא — ייתכן שקיום זה יקר בעיני ה', במידה מסוימת, יותר מכוונות והשגות גדולות של צדיקים. עד כאן הציטוט מן החלק הזה במאמר.
הלשון המודפסת היא: "כי יש בחינת מעלה יתירה מבחינת תמכין דאורייתא יותר מענין העדה". כשקוראים כך, אפשר להבין שהסיומת באה להסביר את הדוגמאות הקודמות — שבכולן ראינו מעלה במעשה — ועל כן מסיים "כי יש מעלה בתמכין דאורייתא", שאף אלו שאינם לומדים תורה אלא רק תומכים בה, יש בהם מעלה יותר מ"עניין העדה".
אך הרבי הרש"ב שינה את הלשון, וזהו התיקון: לא לכתוב "כי יש בחינת מעלה" — שאין קטע זה בא להסביר את הקודם — אלא "וכן יש מעלה יתירה". כלומר, אדמו"ר הזקן בא לומר עתה דבר נוסף: מלבד מה שדובר קודם על מעלת המעשה והדוגמאות, ישנו עוד עניין — "וכן יש מעלה בתמכין דאורייתא יותר מעניין העדה". כאן אין מדובר על עניין המעשה, אלא על הרעיון שלתמכין דאורייתא יש מעלה גדולה. זהו תוכן התיקון שמביא הרבי בפתגם היומי. עד כאן הקטע הראשון.
הקטע השני בפתגם, שהוא המשכו, הוא ציטוט ממכתב שכתב הרבי הריי"צ. אתן מעט רקע. ידוע שלאחר שיצא הרבי הריי"צ מרוסיה, ביקר בארץ הקודש, אחר כך ביקר בארצות הברית, לאחר מכן חזר לפולין ושהה בה כעשר שנים, ואז השתקע בארצות הברית לעשר שנים.
הביקור שערך בארצות הברית נמשך מעט יותר מעשרה חודשים. הוא ביקר בקהילות של יהודים, ומטרת הביקור היתה לחזק את יהודי ארצות הברית, שהיו רחוקים מאוד, ורק מעטים היו שומרי תורה ומצוות בכל מקום. בחודש טבת, מי"ב טבת עד ד' שבט, שהה הרבי הריי"צ בבולטימור כדי לחזק את המקום. בכ"ג טבת כתב מכתב ליהודי בבולטימור בשם רבי אברהם רזניק — וזה בדיוק הפתגם שמביא הרבי בכ"ג טבת.
מה כותב לו הרבי הריי"צ? זהו מכתב ארוך יחסית, שבו הוא מתאר את מטרת ביקורו בארצות הברית. הוא מספר שנפגש עם יהודים רבים, דתיים ושאינם דתיים, ורואה שהלב היהודי ער ופתוח, ושכל צעירי הדור, אף שהם נרדמים כעת, לבם ער, ורק צריך שיבוא מעורר טוב שיוכל לעוררם.
ואז הוא אומר: אנו רגילים להתלונן ולהיאנח על המצב — וכאן בא הפתגם — אך "בהנחות לבד לא ניוושע". עצם האנחה לא תביא ישועה. אין הוא אומר שהאנחה דבר לא טוב; בספר "היום-יום" ישנם ארבעה פתגמים העוסקים באנחה, ובאחד מהם הוא מבאר את מעלתה. אך בשלושת הפתגמים האחרים הוא אומר שהאנחה, עם כל מעלתה, אינה מספיקה, אלא היא רק פתיח שממנו צריך לבוא המשך.
מה תפקידה של האנחה? "ההנחה איז נאר די כפות המנעול" [האנחה אינה אלא כפות המנעול]. "כפות המנעול" הוא ביטוי שמקורו בשיר השירים, בלשון הפסוק העוסק בפתיחת הדלת. כפות המנעול הוא כמו ידית הדלת. הרבי הריי"צ אומר: האנחה אינה אלא ידית הדלת; כדי להיכנס הביתה צריך לאחוז בידית — הרי זו פעולה — אך אם רק אחזת בידית ולא נכנסת, אין מעלה באחיזת הידית ובפתיחתה; צריך להיכנס פנימה.
אם כן, האנחה לבדה אינה אלא "כפות המנעול", "לפתוח את הלב ולפקוח את העינים". ומה היא באה לעורר? שלא לשבת בחיבוק ידיים. אתה נאנח על המצב — אך אין די להיאנח ולקבל כוח מן האנחה, אלא "לסדר עבודה ופועל, איש איש באשר יוכל, לפעול ולעסוק בתעמולה לחיזוק התורה, הרבצת התורה ושמירת המצוות". כלומר, אתה נאנח על המצב, אך יש לראות מה עושים עם זה. ומה צריך לעשות? כל אחד בתחום שהוא חזק בו — זה בכתיבתו, זה בנאומו, וזה בכספו; כל אחד ייתן מן הצד שבו הוא חזק, ובו יסייע להביא את מטרת האנחה לידי מימוש.
נקודה זו קשורה, בהשגחה פרטית, ליום חמישי של פרשת שמות שבו מביא הרבי אותה. בפרשת שמות אנו קוראים קודם לכן, כמדומני ביום שלישי, שעם ישראל נאנח — "ויאנחו בני ישראל"; אך ביום חמישי של פרשת שמות רואים שהקדוש-ברוך-הוא עושה עם זה משהו: הוא אומר למשה רבנו ללכת ולאסוף את זקני ישראל, ולהודיע להם שהגאולה באה, ולהראות להם את המופתים כדי שיאמינו. רואים בשיעור החומש של יום חמישי שהאנחה לא נשארה בגדר אנחה, אלא הביאה גם ל"לפתוח את הלב ולפקוח את העיניים", לעשות משהו. זהו המסר שבפתגם.
אסיים בנקודה מעניינת נוספת ביחס לאותו מכתב של הרבי הריי"צ, שנכתב בשנת תרצ"ו בעת ביקורו בארצות הברית. בסוף המכתב יש ביטויים מעניינים, כעין נבואה על עתידה של ארצות הברית. וזה לשונו: "לבי אומר לי עתידות נשגבות בחיי הצעירים הללו. העצמות היבשות הללו, יכולים הם לקום לתחיה, ודור חדש בעזרתו יתברך יכולים הם להקים; אלפים ורבבות בתי ישראל, בשמירת טהרת המשפחה, כשרות, שבת ותפילין, יכולים בעזרת השם להעמיד ברחוב היהודים" — הוא מדבר על כל הצעירים של ארצות הברית.
כלומר, יש כאן אפשרות לרומם אדם מהתמקדות במצבו הלא טוב. וכך הוא כותב: "הנה במקום להתאנח על עצמו - אף שזה לפעמים נחוץ - בוודאי טוב יותר התחלת הפעולות, להוסיף בתורה ומצוות על מה שהחסיר, ומובטחים הם להוסיף בברכות השם יתברך למתעסק בזה במצטער". כלומר, האנחה טובה, אך היא רק מפתח; העיקר שייצא ממנה המשך מעשי — כלשון שהרבי מביא גם שם, שטובה פעולה אחת מאלף אנחות, עם כל המעלה שיש באנחה. זהו סיום הפתגם.