כ״ב טבת

"חדר" השלושים ושלושה בהיכל היום-יום.

יום רביעי כ"ב טבת ה'תש"ג.

שיעורים: חומש, ספר ופרשת שמות, יום רביעי, עם פירוש רש"י.

תהילים, כ"ב בחודש, פרק ק"ו ופרק ק"ז.

תניא, נמצאים באמצע פרק י"ב, מהמילה "ואעפ"כ", עד עמוד 34 במילים "תפלה כו'".

הפתגם היומי חשוב ובסיסי מאוד, פתגם שהרבי חזר עליו במשך השנים עשרות פעמים, אולי אף מאות, ויש עליו ביאורים מעניינים שבהם מבאר הרבי ביטויים שונים שבו. תוכן הפתגם הוא, שאדם חייב להקדיש בכל יום חצי שעה לחשוב כיצד אפשר לפעול בחינוך הילדים, שילכו בדרך שהקדוש-ברוך-הוא רוצה. אך נלמד ונקרא את הפתגם כפי שהוא.

הפתיחה במילים "הכרזת אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי] באחת ההתוועדיות". זהו כעין ציטוט ממכתב של הרבי הריי"צ, המספר על הכרזה שהכריז אביו, הרבי הרש"ב, באחת ההתוועדויות. הכוונה להתוועדות של הרבי הרש"ב בשמחת תורה, כנראה בשנת תר"ס, שבה הכריז הכרזה זו. אך לא היתה זו הפעם הראשונה שהכריז עליה: אם מעיינים במכתבי הרבי הרש"ב, אפשר למצוא מכתב שכתב שבע שנים קודם לכן, בתרנ"ג — מכתב תנחומים לגיסתו שנותרה לבדה לאחר שנפטר בעלה — שבו עורר אותה מאוד להשקיע מזמנה ולהיות גם אם וגם אב, ולטפל בחינוך הילדים. שם הוא פותח בלשון "מעולם אני אומר", ואומר את הרעיון שיש להקדיש בכל יום זמן עבור חינוך הילדים. נמצא שזו היתה הכרזה שהרבי הרש"ב היה חוזר עליה תמיד בהזדמנויות שונות, אך באותה התוועדות של שמחת תורה היתה זו הכרזה ברבים לפני כולם.

ומה הוא אומר? נקרא את הלשון: "כמו שיש מצות עשה מן התורה על כל אחד ואחד להניח תפילין בכל יום, ואף שהוא מצוה קלה בזה שאין בה חסרון כיס, ואינו נוגע לחיי נפשו, ומצוה שוה בכל אדם, הן הגדול בתורה והן פשוט שבפשוטים - כן חוב גמור על כל אחד ואחד לחשוב בכל יום חצי שעה על אודות חינוך הילדים", ולעשות כל אשר ביכולתו ומעבר ליכולתו לפעול, שילכו הילדים בדרך שמדריכים אותם. אין הבדל במצוות הנחת תפילין בכל יום בין אדם שהוא גדול בתורה לבין איש פשוט; כל אחד חייב במצווה זו מן התורה. ובאותה מידה חוב גמור על כל יהודי לחשוב בכל יום חצי שעה על חינוך הילדים.

אמרה זו נאמרה לעתים בשינויים מסוימים, ואציין כמה מהם המעניינים: יש מכתב שבו אומר הרבי הריי"צ "לכל הפחות חצי שעה" — פעם ביום, או אף פעם ביומיים-שלושה; כאן כתוב "כל יום חצי שעה" לחשוב על חינוך הילדים; ויש מקום שבו כותב הרבי "כל יום שעה" לדבר עם הילדים, להתעניין במצבם ולהדריכם.

נעיין בכמה דיוקים מעניינים שהסביר הרבי. הרבי הרש"ב משווה את חובת ההתעסקות בחינוך למצוות תפילין: כשם שמצוות תפילין היא מצווה מן התורה, כך יש להקדיש בכל יום זמן עבור החינוך. ומדוע בחר הרבי הרש"ב דווקא במצוות תפילין כדוגמה לכך שהחינוך צריך להיות דומה לה? אשאל זאת במילים שלי: תפילין אינה מצווה שבכל יום ממש — אם ננכה את השבתות, החגים וחול המועד, יש במהלך השנה עשרות ימים שבהם אין מניחים תפילין; אם כן, מדוע בחר דווקא במצוות תפילין כמצווה יומית?

הרבי ביאר במשך השנים כמה וכמה ביאורים, ואציינם. ביאור אחד: מה שמיוחד במצוות תפילין הוא שבהנחתן — אחת של יד ואחת של ראש — כתוב בהלכה שהאדם צריך לשעבד את המוח והלב לתוכן שבתפילין, לאמונה בקדוש-ברוך-הוא ולשמע ישראל. וזה שבא הרבי הרש"ב להשוות: הקדשת תשומת הלב לחינוך צריכה להיעשות בכל יום, לא כיציאת ידי חובה, אלא בהשקעת הלב והמוח ממש — כיצד מביאים את הילדים לדרך שהקדוש-ברוך-הוא רוצה שילכו בה. זו נקודה אחת שרואים במצוות תפילין.

נקודה נוספת: בהזדמנות אחרת דיבר הרבי על כך שבמצוות תפילין יש מעלה מיוחדת, שחז"ל אומרים עליה שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה. אף שתפילין היא אחת מתרי"ג מצוות, עוצמתה שקולה כנגד כל התורה כולה. ידוע שמבין עשרת המבצעים בחר הרבי מצוות מסוימות, ואחת מהן שהשקיע בה רבות היתה הנחת תפילין עם יהודים — מצווה השקולה כנגד כל התורה כולה. והרבי הרש"ב רצה להדגיש גם זאת: שההתעסקות היום-יומית בחינוך הילדים אינה דבר של מה בכך, אלא דבר שחשיבותו שקולה כנגד כל התורה כולה. הזמן שאתה מתעסק בכך הוא זמן שאין לו תחליף, ואין דבר חשוב ממנו, שכן הוא ממש כל התורה כולה.

נקודה שלישית שדיבר עליה הרבי: מצוות תפילין נקראת "מצווה שבגופו". כלומר, אינך יכול לשלוח אדם אחר ולומר לו שיניח היום תפילין במקומך. יש מצוות שאפשר לשלוח שליח שיעשה אותן במקומך וייחשב כאילו עשית אתה — כמו תקיעת שופר בראש השנה, שאם לא תקעת בעצמך אתה יכול לצאת ידי חובה במי שתוקע עבורך; אך בתפילין אי אפשר לומר לאחר שיניח ויכוון עליך, וייחשב כאילו הנחת אתה, שכן זו מצווה שבגופו. הוא הדין בהתעסקות בחינוך הילדים: אין זה דבר שאדם יכול לבקש מאחר שיתעסק בחינוך ילדיו ויקדיש להם את הזמן; זו חובה אישית של כל אדם, חובה שבגופו, שכל אדם חייב להשקיע בה מזמנו. וזו נקודה נוספת שרצה הרבי להשוות דווקא לתפילין.

נקודה רביעית: בתפילין כתובה פרשת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד ואהבת", ובה נאמר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" — דהיינו להגיע לאהבת השם ברמה הגבוהה ביותר. וכשאדם חושב לאילו יעדים עליו להוביל את הילדים ולחנכם, ומהו הגבול והתכלית — אומרים לו שהדבר צריך להגיע עד למצב של "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", דהיינו להובילם לרמה הגבוהה ביותר. כלומר, כל עוד לא הגעת למקסימום זה, עדיין לא סיימת את תפקידך בעניין. רואים אם כן כמה רמזים נפלאים חשב הרבי בהשוואה זו דווקא לתפילין.

נקודה מעניינת נוספת בפתגם: כשם שיש מצווה מן התורה להניח תפילין בכל יום, מסיים ואומר שיש "חוב גמור" על כל יהודי לחשוב בכל יום עבור הילדים. מהו הביטוי "חוב גמור"? אם זה חוב, לכאורה היה עליו להיות כתוב בספר החובות שלנו — הוא השולחן ערוך. האם יש בשולחן ערוך סעיף הקובע חוב על כל יהודי לחשוב בכל יום חצי שעה על חינוך ילדיו? לא נמצא זאת כתוב באף הלכה בשולחן ערוך. ואם כן, מדוע התבטא הרבי שזהו "חוב גמור"? "חוב גמור" פירושו שאין אפשרות לברוח ממנו.

הרבי הסביר בהזדמנות, בחג השבועות תרמ"ז, שיש חובות ביהדות שאינן מסוג החובות הכתובים בספר, אלא חובות אנושיים העמוקים מאוד בנפש, הרבה יותר מן הכתוב בספר. יש חובות שאתה צריך רק "לסמן וי" שקיימת אותן, ויש חובות גדולות מזה. לדוגמה, מביא הרבי את חובת ההורים לזון את ילדיהם: ההלכה, כפי שמביא הרמב"ם בהלכות אישות, אומרת שההורים חייבים לזון את ילדיהם עד גיל שש, ולאחר גיל שש אין חובה. אולם הרמב"ם ממשיך ומביא מן הגמרא, שאם הורים מזניחים את ילדיהם לאחר גיל שש ואינם נותנים להם אוכל — בטענה שאין חובה, שהרי החובה היא רק עד גיל שש — מכריזים עליהם ברבים כמה אכזרים הם, שהם גרועים אף מעופות טמאים; שאפילו עוף טמא דואג בטבעו להביא אוכל לגוזליו, וכיצד ייתכן שאב לא ידאג לאוכל של ילדיו?

הרבי מביא זאת כדוגמה לכך שוודאי יש חובה לדאוג לאוכל לילדים גם לאחר גיל שש. אלא מה? עד גיל שש זו חובה הכתובה בשולחן ערוך ובגמרא, ולאחר גיל שש זהו חוב אנושי — שאם אינך עושה אותו, חסר משהו באנושיות שלך. על דרך זה, כשאמר הרבי הרש"ב שיש חוב גמור להשקיע בכל יום בחינוך הילדים, הרי זה מסוג החובות שאין לחפשן היכן הן כתובות בספר; הן צריכות להיות כתובות על לוח ליבך ובאישיותך, עד שלא ייתכן מצב שלא תחשוב בכל יום עבור חינוך הילדים.

נעיין בסיום הפתגם. הוא אומר: "לעשות כל התלוי בו ולפעול אצל הילדים, שילכו בהדרך אשר יורו להם", ואף לעשות למעלה מכוחותיו — לראות כיצד אתה יכול לפעול אצל הילדים שילכו בדרך שמדריכים אותם, להובילם ולהדריכם בדרך שרוצים להדריכם בה. באחד ממכתביו מתאר הרבי הריי"צ בית חסידי שבו ההורים — האבות והאימהות — משקיעים בחינוך החסידי של הילדים; יש לראות ולהשקיע מחשבה רבה כיצד דרך זו ממשיכה ונמשכת גם אצל הילדים הלאה, ונשארת באופן נצחי. זהו הפתגם הנפלא, ואכן חוב גמור על כל אחד ואחד לחיות בעניין זה.