י״ח טבת

"חדר" העשרים ותשעה בהיכל היום-יום.

יום שבת י"ח טבת ה'תש"ג.

שיעורים: חומש, זהו היום האחרון של חומש בראשית והיום האחרון של פרשת ויחי — ויחי, שביעי, עם פירוש רש"י.

תהילים, י"ח בחודש, אומרים שני פרקים — פרק פ"ח ופרק פ"ט.

תניא, ביום הזה מתחילים פרק י"א, מהמילים "וזה לעומת", עד המילה "שריא".

בפתיחת הפתגם היומי מביא הרבי תחילה שתי הנהגות שיש בהן משום חידוש, ולאחר מכן מגיע הפתגם היומי. המשפט הראשון: "גם העולה לתורה אומר 'חזק חזק ונתחזק'". כאשר מסיימים ספר בתורה, יש מנהג שבעל הקורא בא לקורא ואומר "חזק חזק ונתחזק", וכל הקהל חוזר אחריו. השאלה היא מה דין מי שעלה בעצמו לתורה, שאמר את הברכה הראשונה לפני העלייה ועליו לומר עתה את הברכה האחרונה בסיום העלייה — האם גם הוא יאמר את המילים "חזק חזק ונתחזק"?

מהי הבעיה כאן? השאלה היא אם הדבר נחשב הפסק בין סיום מילות הקריאה שאמר לבין הברכה שהוא עומד לומר. הקהל אומרים ומחזקים אותו ב"חזק חזק ונתחזק", אך האם גם הוא רשאי לומר זאת אם לאו?

יש דעות בהלכה האומרות במפורש — כמו למשל רבי חיים נאה בספרו "קצות השולחן" ועוד — שהעולה בעצמו לא יאמר זאת. מדוע? משום שזה הפסק, ועוד, שאין שייך שהוא יברך את עצמו; הקהל מברכים אותו ואומרים לו "חזק חזק ונתחזק", אך מה שייך שיאמר זאת לעצמו, ואין הדבר קשור לעניין. לכן לא יאמר זאת, שכן זה מהווה הפסק. כך פוסק רבי חיים נאה ועוד פוסקים.

אולם הרבי מביא כאן את המנהג שהעולה כן יאמר "חזק חזק ונתחזק", ובמקומות אחדים מסביר הרבי בהרחבה מדוע אכן יכול העולה לומר אמירה זו. לכאורה צודקים הטוענים שיש כאן מעין הפסק, אך הרבי מביא שאין לומר שזה הפסק — כיוון שהאמירה שייכת לסיום הקריאה, שכן בסיום הקריאה מחזקים אותו על שסיים את הספר; ויש הלכה שמילים הקשורות לעניין אינן מהוות הפסק.

הרבי מביא דוגמה מהשולחן ערוך בברכות הנהנין: אדם שנטל ידיו ואמר "המוציא לחם מן הארץ", אסור לו להפסיק בדיבור לפני שטעם מן הלחם; אך אם ברצונו לומר דבר הקשור לסעודה — לדוגמה "תביאו מלח", או יתר על כן "תנו אוכל לבהמה" (וכידוע הבהמה צריכה לאכול לפני האדם, כנאמר בפסוק) — הרי שאף שאם יאמר זאת אין הדבר נחשב הפסק. נמצא, שאמירה הקשורה לעניין אינה מהווה הפסק; וכך גם בענייננו, אמירה זו אינה מהווה הפסק.

הרבי מוסיף עוד דיוק: אילו היתה ברכה זו מיועדת לעולה בלבד, היה צריך לומר "חזק חזק ותתחזק"; אך מכיוון שאומרים "חזק חזק ונתחזק", משמע שהעולה אומר זאת גם כלפי הקהל ומברך גם אותם, ולפיכך אין כל בעיה שיאמר לשון זו ככל הקהל. זה בקשר למנהג הראשון.

לאחר מכן יש הערה ממנהג נוסף. מכיוון שאנו נמצאים בשיעור של שבת, יש מקומות שנוהגים בהם ביום השבת לומר לאחר סיום תפילת ערבית את המזמור "ויהי נועם". הרבי מביא כאן שבאמירת "ויהי נועם" במוצאי שבת קודש — "ויהי נועם ויושב בסתר" — מסיימים עד הסוף, ובהגיעם לפסוק האחרון "אורך ימים וגו'" כופלים אותו: "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", הפסוק האחרון, אומרים אותו פעמיים במוצאי שבת.

מדוע אומרים זאת פעמיים? הדבר כתוב בשולחן ערוך, בסימן רצ"ה. אדמו"ר הזקן אומר: מדוע אומרים מזמור זה? "לפי שהוא מזמור של ברכה, שבו בירך משה את ישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן" — יש כאן ברכה מיוחדת, ובהתחלת שבוע חדש פותחים בברכה. עוד כתוב בשולחן ערוך: "ונוהגים לכפול פסוק אורך ימים". מהי הסיבה? אומר אדמו"ר הזקן, שעל ידי כך "נשלם השם היוצא ממנו"; יש כאן שם המושלם בכפילת הפסוק, ואדמו"ר הזקן סותם ואינו מפרש מהי הכוונה.

אך המעיין במגן אברהם — וכן מובא במחצית השקל — מוצא הסבר על איזה שם מדובר, ומסביר שני דברים. הדבר הראשון: במילה "בישועתי" יש שני יו"דין, שכן "ישועתי" מתחיל ביו"ד ומסתיים ביו"ד; וכשכופלים את הפסוק, יוצא שיש ארבעה יו"דין, המרמזים לשם ה' במילוי יו"דין — שכן יש כמה אופנים במילויו של שם ה', ואחד מהם הוא מילוי יו"דין. זהו רמז אחד.

הרמז השני הוא על אותו עניין — שם ה' במילוי יו"דין — אך מגיע אליו באופן אחר, לא מחמת כפל המילה "בישועתי": אם נספור את מספר המילים שבכל המזמור, מ"ויושב בסתר" עד הסוף, כולל כפילת הפסוק האחרון "אורך ימים", מגיעים למאה ושלושים מילים. ומאה ושלושים מילים הן עצמן גימטריה של שם ה' במילוי יו"דין, באופן שמונים את כל האותיות בצורה מסוימת.

נביא דוגמה מהאות הראשונה בלבד, ומתוכה יובן לגבי השאר. האות הראשונה של שם ה' במילוי היא בת שלוש אותיות: יו"ד וא"ו דל"ת, ההופכת לגימטריה 46. כיצד? סופרים את האות הראשונה לבד — יו"ד (10); את האות הראשונה והשנייה — יו"ד וא"ו (16); ואת שלוש האותיות יחד — יו"ד וא"ו דל"ת (20); סך הכול 10 ועוד 16 ועוד 20, ומקבלים 46. וכך נוסיף על ה"א, וא"ו, וה"א אחרונה, ויחד נגיע ל-130. נמצא שהמספר 130 הוא בגימטריה רצף של שם ה' במילוי יו"דין. וזו כוונת אדמו"ר הזקן בכותבו בקצרה שעל ידי כך נשלם השם — שגם מי שאינו מכיר את כל הסדר הקבלי, ידע שנשלם השם.

ואם יש כאן מעלה גדולה כל כך להשלים את שם ה', לכאורה בשבת בבוקר, בשחרית, שאף בה אומרים את המזמור "יושב בסתר", היינו צריכים גם לכפול את הפסוק "אורך ימים" כדי להגיע לשלמות זו של שם ה' במילוי יו"דין. על כך מביא הרבי במנהג, שאמנם במוצאי שבת כופלים, אך לא בתפילת שחרית; בשבת בבוקר, כשאומרים מזמור זה, אין כופלים אותו — כי הסגולה, השמירה וההגנה הנצרכות במוצאי שבת אינן שייכות לשבת בבוקר. אלו שני המנהגים שבהם פותח הרבי.

עתה מביא הרבי פתגם שמקורו במכתב של הרבי הריי"צ. הרבי כותב: "בהיות הצמח צדק ילד ולמד את הכתוב 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה'". הצמח צדק למד עם המלמד שלו את הפסוק — ואף שאנו נמצאים בסיום פרשת ויחי, זו אמירה כללית על הפרשה — "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", תרגם [הסביר] לו מורו" על פי פירוש בעל הטורים.

מה אומר בעל הטורים? הוא אומר כמה דברים על המילה "ויחי", ונביא את שני האחרונים. בפירוש האחרון הוא אומר: מהו "ויחי יעקב בארץ מצרים"? שהרי אלו היו שבע עשרה שנותיו האחרונות. אומר בעל הטורים: עד שירד למצרים היה יעקב בצער, שכן אמר על עצמו "כי ארד אל בני אבל שאולה", ולא ידע מה עם יוסף; אך משירד למצרים וגילה שם את יוסף, נעשה "חי" וקיבל חיים חדשים דווקא במצרים. זה פירוש אחד.

ופירוש קודם אף הוא מרמז על כך: המילה "ויחי" עולה בגימטריה כמספר השנים הטובות שהיו ליעקב בכל חייו — שבע עשרה שנה משנולד יוסף עד שנמכר, ועוד שבע עשרה שנותיו האחרונות במצרים. גם כאן רואים שהשבע עשרה שנים האחרונות במצרים היו טובות; לפי הפירוש השני של בעל הטורים הן היו הטובות ביותר, אפילו יותר מארץ ישראל, ולפי הפירוש הנוסף יש לו שבע עשרה ושבע עשרה.

על כל פנים, המלמד לימד את הצמח צדק כילד ואמר לו שהשבע עשרה שנים האחרונות שהיה יעקב במצרים היו שנותיו הטובות ביותר. וזו לשון ההמשך: "יעקב אבינו חי את שבע עשרה השנים הטובות ביותר במצרים" — דווקא במצרים; כך הסביר המלמד לילד, לצמח צדק.

כשבא הביתה מהחיידר, שאל הילד את זקנו: "הייתכן שיעקב אבינו בכיר האבות יהיו מבחר שנות חייו י"ז שנה שגר בארץ מצרים - ערות הארץ - מקום כזה ירוד ונמוך וגס", שם דווקא יחיה הכי טוב, יעקב אבינו בכיר האבות?

"ויענהו אדמו"ר הזקן" — במה ענה לו? הביא לו רמזים מעניינים בלשון הפסוק. כתוב שלפני שירד יעקב למצרים עשה הכנה, כמו שנאמר: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה". יעקב שלח את יהודה לפני כולם אל יוסף. מהו "להורות לפניו"? המדרש, המובא ברש"י, אומר: "אמר רבי נחמיה — להתקין לו בית תלמוד"; "להורות" מלשון הוראה ותורה — יהודה ירד להקים בית תלמוד במצרים, שתהא שם תורה ושיהיו השבטים הוגים בה.

כאן נעצור. מהי המעלה הגדולה שלומדים תורה דווקא במצרים? הרי גם בארץ ישראל למדו תורה. יש מכתב שהרבי מסביר בו זאת, ומוסיף שהדגש הוא דווקא "את יהודה". יהודה מסמל בעבודת ה' יהודי שאצלו יש תענוג בקבלת עול — יהודה מלשון הודאה וקבלת עול, אלא שיש לו תענוג מקבלת עול. כשהקדוש-ברוך-הוא רוצה תורה דווקא במצרים — אף שיכולה להיות תורה גם בארץ ישראל, וגם טוב — מדוע דווקא תורה במצרים?

וכך יהודי, בחשבון נפשו האישי, יכול להתבונן בפתגם זה ולהבין ש"מצרים" [המצרים והמיצרים] אינם אמורים להוריד את עוצמת קשרו לקדוש-ברוך-הוא; אדרבה, הוא יכול להפוך את העניין, שדווקא ה"מצרים" ייהפכו לחיים הטובים ביותר, טובים יותר מכל חייו האחרים של היהודי. זהו הפתגם היומי.