"חדר" העשרים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ז טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויחי, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ז בחודש, מפרק פ"ג עד פרק פ"ז כולל.
תניא, נמצאים בחלק האחרון של פרק י"ז, מהמילה "ועוד" עד סיום הפרק, "כמו שכתוב במקום אחר".
בפתגם היומי מתייחס הרבי למנהג מסוים, שבאותה שנה (תש"ג) חל ביום זה, י"ז טבת, אך זהו מנהג הקיים בכל שנה. בעיקרון תלוי הוא בתאריך הלועזי: בלילה שבין העשרים וארבעה לעשרים וחמישה בדצמבר בכל שנה. לילה זה נקרא "ליל ניטל", ונסביר מהו ובמה הוא נוגע אלינו.
נקרא תחילה את השורה הראשונה: "המנהג שלא ללמוד בניטל" — נוהגים שלא ללמוד תורה בליל ניטל. תחילה נסביר בקצרה מהו "ניטל". כאן כתוב "ניטל" בת', ויש מקומות שנכתב "ניטל" בט', ולשניהם משמעות. באחד המכתבים כותב הרבי, שאם "ניטל" בט' — הרי הוא מלשון "ניטל", נלקח, לשון חיסרון והעדר; או שברומית "נטל" פירושו לידה, וזהו יום לידתו של אותו האיש, יימח שמו וזכרו. ואם "ניטל" בת', כמו כאן — הרי הוא מלשון "ניטלה": יום זה "ניטלה".
על כל פנים, ביום זה, שברוב המקומות נקבע כאמור בתאריך הלועזי שבין העשרים וארבעה לעשרים וחמישה בדצמבר, נוהגים שלא ללמוד תורה בלילה. עד מתי — נראה בסיום הפתגם.
מהי הסיבה שאין לומדים תורה, ומה הקשר בין חג הנוצרים לכך? מביא הרבי בשם הרבי הריי"צ: "שמעתי מכ"ק אאמו"ר [הרש"ב נ"ע]" — הרבי הריי"צ אומר מה ששמע מאביו, הרבי הרש"ב — "הטעם". בכלל, בספרים — יש ספר הנקרא "טעמי המנהגים" — מובאים טעמים רבים לעניין.
[הרבי בעצמו מביא ב"לקוטי שיחות" באחד המקומות טעם לכך שקבעו שלא ללמוד: לפי שהיו מקומות שבלילה זה, חג הנוצרים, היו מכים את היהודים שנראו ברחוב, והיתה סכנת נפשות להסתובב בחוץ; לכן גזרו שלא ילכו לבית המדרש כדי שלא ייפגעו — עניין של פיקוח נפש, שלא להיתקל בהם. זהו אחד הטעמים שהרבי מביא.]
ישנם טעמים נוספים, וכאן מסביר הרבי טעם פנימי, על פי סוד, מדוע אין ללמוד תורה: "הטעם שהוא כדי שלא להוסיף חיות". לימוד התורה ממשיך חיות בעולם, ולעתים — כידוע, כשאדם לומד תורה שלא לשמה — החיות האלוקית של התורה עוברת למקומות הקליפה. כמו שכותב אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו בהלכות תלמוד תורה, ש"רשע שלומד תורה" נאמר עליו "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקיי"; אדם רשע הלומד תורה, אם כוונתו אינה נכונה, לימודו עובר למקומות הקליפה. אם כן, כאשר החיסרון הוא בכוונה, הלימוד הולך למקומות לא נכונים.
ויש גם בעיה בזמן עצמו: ישנם זמנים שבהם מתגבר כוח הקליפה, ואז — יהיה מה שתהיה הכוונה — התורה הנלמדת באותו זמן עלולה ללכת למקומות לא נכונים. לפיכך אין רוצים להוסיף חיות באותו האיש ובהולכים בשיטתו. זו גם הסיבה שיהודים הגרים במדינות הישמעאלים, שבהן אין חגי הנוצרים, אינם מכירים כלל את המנהג הזה שלא ללמוד, שבו נפתח הפתגם.
וכשאומרים "לא ללמוד" — אין הכוונה רק לתורת הנגלה, אלא שלא ללמוד כלום, גם לא חסידות. למשל, הרב וינברג, יהודי יקר שהיו לו שיעורים קבועים ברדיו בספר התניא, פעם חל השיעור בדיוק בתאריך זה שבין העשרים וארבעה לעשרים וחמישה בדצמבר, ושאל את הרבי אם ללמד שיעור תניא ביום הזה. הרבי אמר לו שינצל את השיעור ברדיו לספר סיפורים חסידיים, כיוון שלסיפורים יש כוח חזק יותר והם אינם זולגים למקומות הלא נכונים. על כל פנים — אין ללמוד, אפילו לא חסידות.
מעניין שברשימות היומן של הרבי מסופר, שפעם נכנס המורה-צדק של ליובאוויטש אל הרבי הצמח-צדק בדיוק בליל ניטל, בלילה שבין העשרים וארבעה לעשרים וחמישה בדצמבר, וראה שהרבי יושב ולומד. הרב היה בהלם, ואמר באופן טבעי: "רבי, ניטל". ענה לו הצמח-צדק: "מי ביקש ממך להגיד?" — אך סגר את הספר והפסיק ללמוד. ייתכן שללימודו של רבי משמעות אחרת, אך זהו הסיפור.
מעניין לציין שהרבי דיבר על ניטל בתרנ"ט, וזה מופיע בספר השיחות תרנ"ט, שם יש אריכות בנושא זה של אי-לימוד בניטל. הרבי אומר: הרבי הרש"ב, שהוא המוזכר כאן ושהסביר "שלא להוסיף חיות" — מה היה עושה בליל ניטל? הוא היה משחק שחמט, או עומד ליד המשחק ומכוון בו. ובזה רצה להעביר מסר, כדברי הרבי בשיחה, שאת הזמן הזה שאין לומדים בו אין לבלות לבטלה, אלא לנצלו למשהו שיביא תועלת.
הרבי אומר שבמשחק השחמט יש תועלת, שכן יש בו חוכמה, וכשנעשה לשם שמים הרי הוא בסדר, כמו בזמן זה שאסור בו ללמוד. ותועלתו בכמה כיוונים, אומר הרבי: ראשית, הוא מחדד את המוח, וממילא כשיבוא אחר כך ללמוד תורה ילמד טוב יותר, כי תהיה לו הבנה טובה יותר. שנית, יש בו קידוש שם שמים, שהגויים רואים את חוכמת היהודים ואת הצלחתם בדבר, אולי, קשה יותר עבורם. ושלישית, יש כאלה שזו פרנסתם, ומותר לאדם לעבוד לפרנסתו לשם שמים.
באותה שיחה מספר הרבי, שהיה פעם בחור ישיבה שהסתובב עם חליפה בלא כפתורים, וכששאלוהו מדוע אינו מסדר את כפתוריו, ענה: אם יסדר את הכפתורים עכשיו, מה יעשה בליל ניטל? לפיכך הוא ממתין עד שיגיע ליל ניטל, ואז יתקן את כפתוריו.
עוד אומר הרבי, שאפשר לנצל את הזמן להתבונן בדמותו של הרבי — יש תמונות וציורים של רבותינו נשיאינו, ואפשר להתבונן בהם בזמן הזה. יש אופנים רבים מה לעשות, אך תורה — נאמר שלא ללמוד.
סיום הפתגם: "פעם אמר כ"ק אאמו"ר [הרש"ב נ"ע]" — פעם אמר הרבי הרש"ב, והפתגם כתוב ביידיש: "המתמידים, שאצלם שמונה השעות [הללו] נוגעות בנפש" — אותם תלמידים מתמידים בלימוד תורה, שהשמונה שעות שאין לומדים בהן נוגעות להם בנפש. הביטוי "שמונה שעות" קצת קשה להבנה, שכן אין כאן שמונה שעות — הרי הפתגם מסתיים, כפי שנראה, בחצות הלילה, ומתי אם כן הוא מתחיל? קשה למקם בו בדיוק שמונה שעות.
לכן יש שרצה להסביר נקודה מעניינת: כתקנת הרבי הרש"ב שילמדו בכל יום ארבע שעות חסידות ושמונה שעות נגלה, נמצא שזמן ניטל שאין לומדים בו גורע מן השמונה שעות של הנגלה. ויש מתמידים שהדבר נוגע להם, שהם חייבים להשלים את מכסת השמונה שעות באותה יממה, כי אינם רוצים להפסיד את השעות שהלכו לאיבוד.
אומר הרבי הרש"ב על אותם מתמידים, שהשלמת השמונה שעות נוגעת להם בנפש: "אינני מחבבם". מדוע? כי אם אתה לומד מפני שאתה מחפש את השכל שבדבר, הרי אתה חייב להשלים את המכסה — אך זה אינו הכיוון הנכון. ואם אתה לומד מפני שאתה רוצה לקבל את קדושת התורה, הרי כשאתה יודע שבזמן זה הקדושה של תורתך עלולה חלילה ללכת למקומות לא נכונים, אתה אמור להיות מרוצה מכך שאינך לומד. הלהיטות להשלים מראה מעט שהתלמיד אינו מחפש את התוכן האלוקי שבלימוד, אלא את החוכמה השכלית שבו.
הרבי מסיים — ויש אומרים שהסיום מדבר אל אותם מתמידים: "והוא רק עד חצות לילה" — בחצות הלילה מסתיים העניין, ואחריו אפשר ללמוד. ייתכן שהוא אומר לאותם תלמידים: אם אתם באמת רוצים להשלים את שמונה השעות, קומו לישון עתה וקומו אחרי חצות הלילה, ואז אין מניעה ללמוד.
על כל פנים, זו הנקודה שיש לדעת: לימוד התורה צריך להיות בתוך קדושה וטהרה, אך יש לדעת שיש זמנים שבהם הלימוד אינו ראוי. כפי שמביא הרבי באחד המכתבים: מישהו שאל פעם כיצד ייתכן לומר על לימוד תורה שאינו רצוי — הלוא התורה דבר קדוש, ומה שייך לומר שאינה רצויה? מביא הרבי כמה דוגמאות: אדם הנמצא בתשעה באב, שאומרים לו שיש חלקים גדולים מן התורה שאסור לו ללמוד עתה, כי מוגבל הוא ללמוד רק בדברים המותרים בתשעה באב; וכן אדם הנמצא בשבעת ימי אבלות, שגם הוא מוגבל בלימוד התורה.
אם כן, יש מצבים שבהם אומרת התורה שבזמן זה אינך יכול ללמוד. ההבדל הוא, ששם אין לומדים את רוב חלקי התורה, ויש חלקים שמותר; ואילו כאן אומרים שבשעות אלו אי אפשר ללמוד שום דבר. זהו קיום התורה בדרך זו, וזה סיום הפתגם היומי של י"ז טבת.