"חדר" העשרים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי ט"ז טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויחי, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ז בחודש, מפרק ע"ט עד פרק פ"ב כולל.
תניא, אנחנו נמצאים עדיין באמצע פרק י', מהמילים "צדיק שאינו גמור", עמוד 30 וכו'.
יש כאן פתגם קצר שאמר הצמח-צדק לחסיד שהרבי הריי"צ מכנה אותו בקיצור "ר' הענדל". שמו המלא היה ר' חנוך הענדל קוגל, יהודי נעלה מאוד, שהרבי הריי"צ מפליא ביותר במעלותיו. הוא היה בליובאוויטש, בעל מידות טובות שאין כדוגמתו, וקשה לתאר את אהבת ישראל שלו. באחד המקומות מביא הרבי הריי"צ ביטוי מעניין, שהתואר "לב טוב" או "בעל מידות טובות" אינו נחשב תואר כלל ביחס אליו — מעלתו כה גדולה, עד שבאמירת דברים אלו עדיין לא אמרת עליו כלום. אדם ברמה גבוהה מאוד היה.
פתיחת הפתגם: "הצמח-צדק אמר לר' הענדל בעת יחידותו" — ר' הענדל היה ביחידות אצל הצמח-צדק, והצמח-צדק אמר לו את המשפט הבא.
נקדים: מבואר בתניא ובעוד מקומות, שבעבודת השם ישנם שני מצבים. יש מצב שהנשמה נמצאת בגילוי ומאירה — וזה מצב מצוין, שבו עבודת ה' הולכת בצורה נפלאה. ויש מצב שהנשמה אינה מאירה בגילוי. מדוע אינה מאירה? כמו שכתוב בתניא בפרק כ"ט, יש מצב שהגוף חומרי וגס, ואז "מבטשין ליה" — צריך לבטש את הגוף כדי שהנשמה תאיר.
בפתגם שאמר הצמח-צדק לחסיד ביחידות, הוא מביא לו את העצות — גם מה יפעל לגילוי הנשמה, וגם מה יפעל לזיכוך הגוף. מעניין שבמקום שבו מביא הרבי הריי"צ ציטוט זה, הוא מקדים הקדמה מעניינת ואומר משל: כשמעבדים עור, מניחים אותו בסיר עם חומרים שונים ועם מים, מרתיחים אותו כדי לרככו. יש מצב, אומר הרבי כמשל, שליהודי יש "עור עבה": הוא מונח בתוך הסיר, ובפנים חומרים טובים — תורה ומצוות, דא"ח וחסידות — ובכל זאת העור אינו מתרכך. ומי אשם שהדבר אינו קורה — העור או הרוטב? לפעמים, אומר שם, צריך עצות טובות, לראות כיצד מרככים את העור וכיצד מגלים את הנשמה. על כך מביא הרבי מיד את הפתגם, שיהיו בו עצות כיצד פועלים שהעור יתרכך בכל זאת.
וכך הוא אומר: "זוהר מרומם את הנפש" — לזוהר יש כוח מיוחד, שאמירת אותיות הזוהר מרוממת את הנפש, כלומר מביאה לגילוי הנשמה. כדאי לצטט בעניין זה מספר נוסף: החיד"א, בספרו "מורה באצבע", כותב על מעלת לימוד הזוהר יותר מכל חלקי התורה האחרים. הוא אומר שבזוהר, אף אם אינך מבין מה אתה אומר, ולעתים אף טועה בקריאה, זהו תיקון גדול לנשמה. וטעם הדבר: בשאר חלקי התורה, המתלבשים בסיפורים ובהסברים שאתה מבינם, אתה מתרכז יותר בפשט שאתה מבין ופחות בקדושת האותיות; אך בזוהר, גם הקורא הרגיל מבין שאלו סודות התורה שלמעלה מהבנתו והשגתו, וממילא חיבורו הוא ישר אל קדושת אותיות הזוהר, וזה פועל על הנשמה בעוצמה רבה. וזהו שאומר הצמח-צדק לר' הענדל, שהזוהר מרומם את הנפש.
מעניין עוד, שיש מכתב שכתב הרבי בתשי"א ליהודי שחיפש דרך של תיקון ותשובה, ובו כותב לו הרבי "שיקבע שיעור באמירת אותיות של תהילים וזוהר" — עצם אמירת האותיות היא שתביא לו תיקון ותשובה.
המשפט הבא בפתגם: "מדרש מעורר את הלב". גם חלק זה בא בעיקר לעניין העבודה של גילוי הנשמה. שכן המדרש, כמובא בתניא ובגמרא, הוא החלק בתורה שעליו נאמר "הרוצה להכיר את מי שאמר והיה העולם — ילמד אגדה", והמדרש מחבר את היהודי להכיר את הקדוש-ברוך-הוא. יש ביטוי שרוב סודות התורה גנוזים במדרש — כפי שמביא אדמו"ר הזקן בתניא על ה"עין יעקב", שבו מצויים רבים מן המדרשים — וזה מעורר את הלב ואת הנשמה. ויש מכתב שכתב הרבי בח"י כסלו תשכ"ט על עניין לימוד המדרש, ובו ביטוי שחלק זה שבתורה דרוש ביותר וביותר שילמדוהו, שהוא המדרש המעורר את הלב.
ואז בא הביטוי האחרון: "ותהילים בדמעות רוחץ את הכלי" — כלומר את הגוף. דבר זה דומה למה שהוזכר בתניא, המושג "מבטשין ליה", לפעול על זיכוך גופו של האדם. ומה פועל לזיכוך האדם? תהילים בבכיות בפשטות. ומהיכן באות הבכיות ומה עניינן? הבכיות באות מלב נשבר, שהאדם שבור ממצבו עד שהדבר מביאו לידי בכי, והבכיות הן המרככות והמזככות את הגוף.
אך לשלמות העניין, נזכיר עניין מתוך מאמר חסידות שאמר הרבי בשבת בשלח, ז' כסלו תרש"ו — המאמר המפורסם "מרגלא בפומיה דרבא". במאמר אומר הרבי, שבדורנו לא שייכת עבודת התשובה מתוך מרירות, אלא היא צריכה להיות מתוך שמחה. בנוגע לאמירת תהילים, אף שכתוב שצריכה להיות בלב נשבר, אומר הרבי שידוע פתגם רבותינו נשיאינו: "תחשוב טוב ויהיה טוב" — המחשבה הטובה מביאה את הטוב. אם כן, אין צורך כלל בעניין של מרירות, אמירת תהילים בבכי "במר נפשו" ונתינת צדקה; היום בדורנו העבודה צריכה להיות באופן אחר — מחשבה טובה תביא את הטוב, וכך הבטיחו רבותינו נשיאינו.
ומביא הרבי בהמשך (ואני מצטט קטע מאוחר יותר), שבדורנו, לאחר כל הצרות והייסורים שעברנו — והרי הייסורים ממרקים ומרוממים ומזככים — כבר הדור מזוכך, ועם ישראל נמצא במצב גבוה וטוב. היום אנו שייכים לתשובה עילאה, והכול צריך להיות מתוך שמחה ולא מתוך מרירות; פועלים את אותה תוצאה, אך באופן אחר לגמרי. מעניין להאיר בכך את הנקודה שקראנו בפתגם היומי.