"חדר" העשרים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום ראשון י"ב טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים ביום ראשון פרשה חדשה — פרשת ויחי, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל.
תניא, מתחילים ביום הזה מפרק ט' מההתחלה "דעיקר מקום" עד לעמוד 26 במילה "שבמוחין".
בפתגם היומי אנו לומדים על סיפור שהיה אצל הרבי הרש"ב בשנת תרמ"ח. הפתגם מספר על מנהג שהיה באותם זמנים, שהיו בוחרים "גבאי לחברא קדישא" — ו"גבאי" כאן הכוונה כמו נשיא, אחראי ראשי וכדומה.
הסדר היה, שלאחר שבחרו את הגבאי לחברא קדישא, נהג אותו גבאי לעשות בליל שמחת תורה קידוש — כעין התוועדות — לכל חברי החברא קדישא בביתו באופן פנימי; ולאחר הקידוש היו מובילים אותו לבית הכנסת המרכזי שבמקום, בחופה ובשמחה רבה, ורב מלווה אותו.
כך היה גם עם הרבי הרש"ב, בשנת תרמ"ח. כשהגיע לבית הכנסת עמד בעמוד ואמר מאמר חסידות מיוחד, שהדיבור המתחיל שלו היה במשפט שבגמרא: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו".
הנוכחים בקהל היו כל האנשים הבאים בשמחת תורה לבית הכנסת. מלבד היהודים הקבועים, באו במיוחד בליל שמחת תורה כל האנשים הפשוטים — הקצבים, העגלונים, החייטים, הנגרים — כולם הגיעו לבית הכנסת, והרבי הרש"ב אמר את המאמר. ואף שכל מאמר חסידות היה נאמר בדרך כלל בשפת היידיש, כנראה שבאותה הזדמנות נאמר בשפה פשוטה עוד יותר. [הרבי הריי"צ מספר כאן על אביו, הרבי הרש"ב, שהיה הגבאי דחברא קדישא.]
אפשר גם להבין את הקשר של הפתגם ליום י"ב טבת, שבו מתחילים לומר את הפרשה הראשונה בפרשת ויחי, שבה אומר יעקב אבינו ליוסף "ועשית עמדי חסד ואמת", ורש"י שם מתייחס ואומר שהחסד שעושים עם המתים הוא "חסד של אמת" — שזה היה גם כינויה של החברא קדישא; וכנראה זהו הקשר ליום הזה.
"כפי המנהג", ממשיך הפתגם, "הובילוהו בשמחת תורה, בלוית הרב ובני הכנסת. אמר אז המאמר אין הקב"ה בא בטרוניא". מאמר זה היה חביב מאוד; הרבי הרש"ב חיבב לתאר לרבי הריי"צ את המאמר הזה במיוחד, חזר עליו כמה וכמה פעמים, והדפיסו כמה פעמים — פעם חילקו כשורה לכל תלמידי "תומכי תמימים" בוורשה. זה מאמר שהרבי הרש"ב חיבבו מאוד, ומאמרים רבים אחרים מיוסדים עליו.
[במכתב שבו מספר הרבי הריי"צ על כך, הוא מוסיף כמה משפטים על סיום המאמר:] "סיום דבריו היו בקול אדיר, היוצא מקרב ולב עמוק, מתלהט בשלהבת די-נור" — כך תיאר הרבי הריי"צ; והוא מסיים ואומר, שאף כיום, עשרות שנים לאחר מכן — מעל לשלושים שנה אחרי — "עוד כיום, תודה לא-ל, באזני תצילנה הוד קול להבת אמרי פי קדשו". כלומר, הרבי הריי"צ אומר שעדיין מהדהדת לו להבת הדברים שנאמרו, וכמה הציתה בליבו אש עוצמתית.
ומה אמר? "בסיום דבריו: גם האנשים בעלי מוחין הנמצאים עתה" — אנשים בעלי מוחין, שמבינים ויודעים תורה ותופסים את הדברים בצורה עמוקה ופנימית — "צריכים להניח שכלם ולא לילך אחרי הטעם ודעת", לא לבנות כל דבר ולהמתין עד שיבינו ויתחברו.
בין הדברים היה שם עוד ביטוי שאינו מופיע כאן, שהרבי הרש"ב עצמו אמר: איש פשוט מוכן להתמסר למטרות בלי הקדמות ובלי הבנה. והוא הביא דוגמה: רוצים להקים חדר? האיש הפשוט נותן את המטבע הראשון — ובלשונו נקב במטבע "צוואַנציגער" — נותן את המטבע הראשון בלי לחשוב; אין קשה לו למסור את נפשו, אף שאולי קשה לו. לעומתו, בעל השכל חושב ומתלבט, ובסוף שכלו אומר לו שלא למסור את נפשו. זו הבעיה של הניגש לדבר בשכל.
וכאן הוא אומר זאת באופן פשוט: לא לילך אחר הטעם והדעת, "כי יכולים להטות על פי שכלם ח"ו" — שהשכל עלול להטותו לכיוון לא נכון — "עד כי ח"ו רק תהיה באחרונה חולה"; כלומר, אם השכל יוביל אותו לכיוון הלא נכון, לא ירצה להתמסר, ועלול להגיע למקום לא טוב. "וזהו העיקר בזמן הזה, בעקבות משיחא, שלא לילך אחר השכל וטעם ודעת, כי אם לקיים התורה והמצוות בתמימות ואמונה פשוטה באלקי ישראל".
יש עוד נקודה מעניינת: באחת השיחות מביא הרבי משל מתוך אותו מאמר — המשל הידוע של הרגל. כשרוצים להכניס את הרגל למים רותחים, הרגל מצייתת מיד ונכנסת; אך את הראש, אם תרצה להכניסו למים רותחים, הוא מהסס ואינו קופץ מיד. כך גם האנשים הפשוטים — הם כמו הרגליים.
בסיום הדברים: תמיד כשהרבי מדבר על נושא המסירות נפש, דווקא בזמן הגלות ודווקא בזמן של עקבתא דמשיחא, הוא מציין כמראה מקום את המאמר הזה של "אין הקב"ה בא בטרוניא" משנת תרמ"ח — מאמר מפורסם וייחודי בנושא זה. זה סיום הפתגם היומי.