"חדר" העשרים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ט טבת ה'תש"ג.
בכותרת שלמעלה, לפני השיעורים, מציין הרבי "תענית" — מדובר בי' בטבת, יום תענית. הרבי מוסיף "סליחות. אבינו מלכנו". בשתי נקודות אלו יש ציון של חידוש. מהו החידוש? אצלנו הדבר פשוט — מגיעה תענית, אומרים סליחות ואבינו מלכנו. אולם הנוהג אצל רבותינו נשיאנו, החל מאדמו"ר הזקן וגם אצל הרבי הרש"ב, היה שלא לומר סליחות ולא אבינו מלכנו בתענית ציבור.
באגרות הקודש של אדמו"ר הרש"ב מצוין במכתב, שהוא שמע עדות נאמנה ממישהו ששמע שבבית מדרשו של אדמו"ר הזקן לא אמרו סליחות. יש גם סיפור שמספר הרב יהודה חיטריק ב"רשימות דברים", על חסיד שהגיע להיות שליח ציבור — לא בליובאוויטש, כנראה ברוסטוב, אצל הרבי הרש"ב — והיה יום תענית, והחסיד התחיל לומר סליחות; הביט בו הרבי הרש"ב ועצר אותו, ואמר לו שאצלנו אין אומרים סליחות. אם כן, החידוש הוא שהרבי מדגיש שבפועל נוהגים כן לומר סליחות ואבינו מלכנו.
שיעורים: חומש, ויגש, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י' בחודש, מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל.
תניא, בסיום פרק ז', מהמילים "אח ואחות" עד סיום הפרק "בשר ודם".
הקטע שנעיין בו בפתגם הוא ציטוט ממאמר של הרבי הריי"צ, דיבור המתחיל "וכל בניך", שאמרו בשנת תרפ"ט. נקדים מה מופיע שם במאמר לפני הקטע המצוטט כאן, ונקדים עוד דבר מעניין.
הרבי הריי"צ אמר את המאמר הזה, דיבור המתחיל "וכל בניך", פעמיים באותו שבוע. פעם ראשונה אמרו בשבת פרשת ויצא בריגה — זו היתה שבת ה"אויפרוף", שבת העלייה לתורה לרגל חתונתו של הרבי. לאחר מכן, כעבור כמה ימים, בי"ג כסלו — יום לפני החתונה — דיבר עם החסידים בהתוועדות ואמר להם שאת המאמר אמר פעמיים, ובפעם השנייה הוסיף דבר על פי הוראת אביו, הרבי הרש"ב, שהורה לו מה להוסיף.
ומה הוסיף? סיפור. יהודי נכנס ליחידות אצל הרבי הצמח צדק, וטענתו ובקשתו היו שבכל בית מדרש שאליו הוא בא, כולם "דורכים" עליו — מה שהוא אומר אינו מוצא חן בעיני איש, אין נוהגים בו כראוי, ועושים היפך רצונו. אלו היו טענותיו.
ענה לו הצמח צדק: "אתה מתפשט על כל בית המדרש, וממילא כל אחד שדורך — דורך עליך. עליך לקחת את הדעה העצמית שלך ולהניחה בצד, ולהגביה אצלך את עבודת השם יותר מן ההשכלה". כלומר, אתה לומד הרבה ויודע הרבה, אך העבודה צריכה להיות למעלה מן ההשכלה. זהו החלק הראשון של הסיפור, ואז בא הפתגם שהמשיך בו הרבי — משפט נוסף שאמר לו, שאותו נראה כאן.
ב"היום-יום" אין הרבי מביא את הסיפור ואת בעייתו של החסיד, אלא רק את הסיומת — מה שאמר הצמח צדק. ומהו "מענה הצמח צדק ליחידות"? חשוב להדגיש — ותכף נראה מדוע — שהיה זה מענה ביחידות; אף שאפשר לומר שהרבי עצמו אמר כך וכך, מדגיש הרבי שהיה הדבר ביחידות.
מה אמר? "כתיב יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" — פסוק שדרך אגב אומרים אותו בהפטרת יום התענית, הפטרת "דרשו ה' בהמצאו". "יעזוב רשע דרכו" — אדם רשע יעזוב את דרכו הלא-טובה; "ואיש און מחשבותיו" — "איש עוון" בפשטות הוא אדם הנוהג באופן לא נכון.
אומר הצמח צדק, שאת המילה אפשר לקרוא בניקוד שונה מעט — "און" (בחולם) — ולא "עוון". וכשקוראים "און", יש למילה פירוש אחר, מלשון כוח. יש לכך כמה וכמה פסוקים: למשל בישעיהו "מרוב אונים" — מרוב כוח, על הקדוש-ברוך-הוא; ובהושע "מצאתי און לי"; וכן כאן, "איש און" — איש כוח.
ומהי, אם כן, כוונת "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו"? אומר הצמח צדק ש"און" פירושו כוח ועוז, ומסיים ואומר לחסיד: "וכשם שיעזוב רשע דרכו זהו הדבר המוכרח" — כשם שהכרחי שהרשע יעזוב את דרך רשעו, שאינו יכול להמשיך בה בשום אופן, שכן בלא תשובה אי אפשר לגשת אל הקודש; אם לא יחזור בתשובה ולא יעזוב את דרך רשעו, לא יוכל להתקדם ברוחניות — "הנה כמו כן צריך האיש און", אדם שיש לו דעה חזקה, החזק בדעת עצמו, "לעזוב מחשבותיו", את אותן מחשבות הנותנות לו ישות וגאווה.
נוסיף כמה הדגשים מעניינים. הרבי סיפר סיפור זה במהלך השנים כמה פעמים, ובאחת השנים הוא מופיע במאמר של הרבי, שם מביא הרבי את כל הסיפור ומדייק בו שלושה דברים: א) מה חשוב לספר לנו שהחסיד אמר לצמח צדק שדורכים עליו בבית המדרש? כשמדברים באופן כללי — "אני מרגיש שכולם דורכים עליי" — מה משנה היכן הדבר אירע? ב) מה משנה שסיפר זאת לרבי דווקא ביחידות? ג) מדוע מדבר עמו הצמח צדק בלשון רבים, "לעזוב מחשבותיו"? הרי לכאורה מדובר במחשבה אחת — מחשבת הדעת העצמית — "עזוב את המחשבה הזו"; מדוע לשון רבים? [ובעצם, כך גם לשון הפסוק — "איש און מחשבותיו".]
הרבי הסביר, שיהודי שיש אצלו השכלה — לומד חסידות, אך אין לו עבודת ה' פנימית — הרי בבית המדרש, הנקרא "מקדש מעט", מקום ששורה בו אורה של השכינה, צריך לאבד את ישותו; אך אם אין לו עבודה פנימית, הוא יכול להיות בבית המדרש וישותו קיימת. יתרה מזו: הוא יכול להיות ביחידות, להיכנס אל הרבי, ולהיות לכאורה במצב שבו מתגלה היחידה שבנפשו ומתחברת עם היחידה של הרבי — רמה גבוהה מאוד — ואף על פי כן להיכנס לשם עם ישותו. לכן מרגישים את שתי אלה [בית המדרש והיחידות].
ועל זה אומר לו הרבי שצריך לעזוב זאת. הוא אומר זאת בלשון רבים, "לעזוב מחשבותיו", לעשות "בדק בית" בכל מחשבותיו — בכל סוגי מחשבות הישות, אפילו הדקות ביותר; לכן לשון ריבוי, לעשות בדק בית. הרבי מביא במאמר דוגמה מתלמיד חכם, שאם יש רבב על בגדו אינו יכול לטהר את הבגד בטבילה, שלא תהיה חציצה; ואיזה רבב? אפילו הקטן ביותר. ככל שהתלמיד חכם גדול יותר, כך צריך להיות נקי לגמרי. כך גם המחשבות העצמיות של האדם — כדי להגיע למצב אלוקי טוב, עליו לעזוב את כל מחשבותיו.
ומסיים הרבי: "ולא יאמר "איך האלט אזוי" [ביידיש: אני סובר כך]", שלא יבוא ויאמר "אני סובר כך וכך" — כי כל "איך האלט" הוא מציאות. כל אדם המקדים באמירת "אני אומר כך", ההקדמה הזו והדגש על ה"אני" הם מקור הרע וגורמים פירוד לבבות. כל פירוד הלבבות בא מכך שאדם מגיע עם ישותו, חזק בדעת עצמו, וגורם פירוד והפרעה. ואז אין לו לבוא בטענות מדוע אחרים דורכים עליו, אלא שיוריד מעט את ישותו — ואז יראה שאיש אינו דורך עליו.
ולסיום, ראינו בימים הקודמים כיצד הפתגמים תואמים מאוד למהלך ספר הרמב"ם. היום אנו נמצאים בדיוק בסיום ספר המדע, לאחר שהיו לנו פתגמים לכל אורכו — הלכות יסודי התורה, הלכות דעות, הלכות תלמוד תורה, הלכות עבודה זרה — והיום מגיעים להלכות האחרונות, הלכות תשובה. וזהו בדיוק תוכן הפתגם כאן: כיצד צריכה להיות עבודת התשובה. הדבר תואם ממש לסדר ההלכות; זהו פתגם הבא לסיום ספר המדע ברמב"ם. בעזרת השם נצליח במשימה, אמן, בבשורות טובות.