"חדר" העשרים בהיכל היום-יום.
יום חמישי ט' טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויגש, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט' בחודש, מפרק מ"ט עד פרק נ"ד כולל.
תניא, באמצע פרק ז', מהמילים "אחר כך" עד עמוד י"ב במילה "לנצח".
הרבי מביא כאן את מנהג היום, שמקורו — כפי שהרבי מציין — מרשימות שרשם הרבי; הדבר מופיע ביומן הרבי מקיץ תרצ"ז, כשהרבי הריי"צ והרבי היו בווינה, ושם שמע הרבי עניין זה. וכך כותב הרבי: "נוהגין בנוסח עלינו לומר שהם משתחוים להבל ולריק".
מה הדגש כאן? בספר "קונטרס הסידור" של רבי חיים נאה כותב שהנוסח צריך להיות "שהם משתחווים להבל וריק", בלא ל' במילה "וריק", ומביא לכך כמה מקורות. יש סידורים שכך כתוב בהם, ואף מובא רמז מאחד המקומות, שהמילה "וריק" (בלא ל') עולה בגימטריה בדיוק כשמו של אותו האיש — 316: "ישו" (יו"ד שי"ן וי"ו) עולה 316, וכן "וריק" (רי"ש וקו"ף — 300, וי"ו — 16) עולה 316.
אך למעשה, זה מה שהרבי מביא כאן מן הרבי הריי"צ; ויש גם מכתב ב"אגרות קודש" של הרבי הריי"צ המדגיש כן, שעל אף האמור, הנוסח הוא כפי שמופיע אצלנו בסידור — שיש לומר "שהם משתחווים להבל ולריק". מעניין לציין, להשלמה, שבתוספות חדשים על יורה דעה סימן קע"ט מובא שלידת אותו האיש היתה בתשעה באב — התאריך של היום.
זהו החלק הראשון של הנוסח ב"עלינו לשבח". וההמשך — שנוסח זה "וגם בתפלת מוסף דראש השנה אומרים כן". כידוע, במוסף של ראש השנה אומרים "עלינו לשבח" בתוך תפילת המוסף, וזהו הנוסח: "שהם משתחווים להבל ולריק".
תוספת נוספת בנוסח "עלינו לשבח": "ומדייקים שלא לומר ומתפללים". מהי הכוונה? בספר ישעיהו (פרק מ"ה פסוק כ') נאמר לגבי עובדי האלילים "ומתפללים אל אל לא יושיע". יש כמה סידורים שב"עלינו לשבח" נמשכו אחר נוסח זה — היינו, לאחר שאומרים שהם משתחווים להבל ולריק, מוסיפים "ומתפללים אל אל לא יושיע". ואף ישנם מאמרים בחסידות המבארים נוסח זה — את משמעותו ואת הדיוק בו, מדוע נאמר דווקא "לא יושיע" — והכול מדויק. אף על פי כן, למעשה, כפי שכותב הרבי הריי"צ וכפי שמביא הרבי כאן, אין אומרים קטע נוסף זה בתוך "עלינו לשבח", ואין מוסיפים אותו.
ובתוך זה יש עוד פרט מעניין — הנהגה שנוהגים ב"עלינו לשבח" כשאומרים את המילים "שהם משתחווים להבל ולריק": "הרקיקה היא אחר האמירה" — יורקים לאחר מילים אלו, בסיום אמירת "שהם משתחווים להבל ולריק". ומה הטעם לכך? הרבי הריי"צ הסביר את טעם הרקיקה: "כי מדבור מתהוה רוק ואין רוצים להנות מרוק זה". כשמדברים, נוצר רוק מן המילים; ואת הרוק הנוצר ממילים אלו מוציאים, כיוון שאין רוצים ליהנות ממנו, ולכן יורקים אותו החוצה.
עוד אקדים, שהרבי הריי"צ, כשדיבר עם הרבי בשנת תרצ"ז על מנהג זה, הוסיף שהרקיקה קטנה מאוד, שהרי אין אומרים יותר מארבע מילים — "שהם משתחווים להבל ולריק". לעומת זאת, לפי הנוסחים האחרים המוסיפים חמש מילים — "ומתפללים אל אל לא יושיע" — נמצא שיש תשע מילים, ועל כן יש יותר רוק; אך אצלנו, שהן רק ארבע מילים, הרקיקה מועטת.
ועתה לעצם העניין, לפני שנעיין במקור המעניין לרקיקה זו. שאלו פעם את הרבי: אם אין רוצים ליהנות מן המילים המדברות באלילי הגויים, מדוע דווקא ב"עלינו לשבח"? הרי יש בתפילה קטעים קודמים שבהם מזכירים את הגויים המשתחווים לאלילים, ואין שם מנהג רקיקה — ומדוע דווקא כאן, ב"עלינו לשבח"?
באחד המקומות מציין הרבי ש"עלינו לשבח" היא תפילה חשובה מאוד, שתיקנה יהושע בן נון. ונקודה נוספת — היותה בסיום התפילה, ובסיום התפילה חל הכלל "הכול הולך אחר החיתום". לכן כאן, בסיום התפילה, ישנה ההדגשה הזו שאינה בקטעים אחרים — דווקא מפני חשיבותה של תפילה זו.
ומהו אחד המקורות שהרבי מציין? הרי הרקיקה אינה מנהג שנתחדש בחב"ד בלבד, אלא מנהג שיש לו מקור קדום, והרבי מביא לו כמה מקורות. אביא את אחד מהם — הרבי מציין את הט"ז בשולחן ערוך יורה דעה סימן קע"ט. אך תחילה אקדים מה כתוב בשולחן ערוך.
וזו לשון ההלכה: "הלוחש על המכה או על החולה" — אדם שיש לו מכה, והוא אומר לחש מסוים שלדעתו יועיל לרפאותה — "ורוקק", ולאחר שאמר את הלחש הוא יורק, ואחר כך "קורא פסוק מן התורה" — "אין לו חלק לעולם הבא". זו לשון השולחן ערוך.
על כך אומר הט"ז — רב גדול שחי לפני כשלוש מאות שנה, רב חשוב מאוד בקהילות חשובות בפולין. הט"ז מעתיק את לשון השולחן ערוך "ורוקק ואחר כך קורא" וכו', ותחילה מסביר את הטעם: "דכיון דמזכיר שם שמים על הרקיקה" — יורק ומיד אחר כך מזכיר פסוק — הרי זה בזיון, חס ושלום, שיורק ומזכיר שם שמים, ואין זה מתאים, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.
ואז שואל הט"ז: "ועל כן אין להקשות ממה שנוהגין ברקיקה" — הרי יש מנהג שב"עלינו לשבח", לאחר שאומרים "שהם משתחווים להבל ולריק", יורקים, ומיד אחר כך אומרים "ואנחנו כורעים ומשתחווים"; ומדוע כאן אין בעיה, שהרי לכאורה נראה בזיון — יורק ואומר "ואנחנו כורעים ומשתחווים" לקדוש-ברוך-הוא? על כך משיב: אין להקשות, "דשם הכל יודעים שהרקיקה היא לבזיון הגלולים של עובדי כוכבים, ולא על עקבות שם שמים שמזכיר אחר כך". כאן הוא להפך — ברור לכול שהרקיקה אינה קשורה למה שעומדים לומר, אלא על מה שנאמר קודם לכן.
נמצא שכבר לפני שלוש מאות שנה כותב הט"ז בפשטות להסביר מנהג זה של הרקיקה ב"עלינו". יש אפוא מקורות קדומים מאוד להנהגה זו; וכפי שראינו, למעשה הרבי היה עושה תמיד את הרקיקה כשאמר "עלינו לשבח", ובאופן כזה שהיה מסובב את פניו הצידה, מסתיר בפיו, ועושה זאת במהירות כזו שמי שלא ידע את המנהג אף לא הבחין שאירע דבר. כלומר, בלא כל בליטה — אך זהו המנהג הנהוג למעשה ב"עלינו לשבח".
בנוגע לנקודה שדיברנו עליה, שהפתגמים מתאימים למהלך ספרי הרמב"ם: הפתגם של היום מסתדר יפה לאחר הלכות תלמוד תורה — הנושא שלמדנו בפתגם של אתמול; ולאחריו מופיע ברמב"ם הלכות עבודה זרה, שהוא בדיוק הנושא שלמדנו היום בפתגם — העבודה הזרה "שהם משתחווים להבל ולריק", ביטולה והזלזול בה.