"חדר" התשעה עשר בהיכל היום-יום.
יום רביעי ח' טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויגש, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ח' בחודש, מפרק מ"ד עד פרק מ"ח כולל.
תניא, מתחילים ביום הזה ללמוד מתחילת פרק ז', מהמילים "מוח נפש" עד עמוד 22, במילים "ובטחו רבנן".
הפתגם הקצר שאנו לומדים היום הוא מן הרשימות שרשם הרבי בשנת תרפ"ו, ממה ששמע מהרבי הריי"צ. וכך כתוב בפתגם: "הצמח צדק" — האדמו"ר השלישי של חב"ד — "ציוה את כל המלמדים שלמדו עם נכדיו הקטנים, אשר מלבד הלימודים הרגילים ילמדו עמהם פירוש המלות - פירוש הפשוט". כלומר, מלבד הלימודים הרגילים שלומדים עם כל ילד לפי גילו — אותיות, חומש ומשניות — ילמדו עם הילדים את משמעות המילים ואת פירושן הפשוט, פשוט להבין את פשט סדר התפילה ואת המילים.
הרבי מתייחס לפתגם זה ב"לקוטי שיחות" חלק ב'. הרבי מסביר שעניין התפילה הוא דבר נפלא שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא — שעל ידי התפילה נוכל לקבל את כל הדברים שאנו צריכים. יש לנו עניינים רבים שאנו נזקקים להם, ובכך שאנו מתפללים ניתנת לנו ההזדמנות לבקש מהקדוש-ברוך-הוא שייתן לנו את כל אשר אנו צריכים. וכדי שאכן תפעל התפילה את פעולתה, צריך לדעת את פירוש מילותיה, ומגיל קטן צריך לדעת את פירוש המילים.
ואם הילד קטן כל כך עד שאינו יודע או אינו מסוגל עדיין להבין את פירוש המילים, אך כבר מחנכים אותו לתפילה — אומר הרבי שלכל הפחות יבין את תוכן התפילה, יבין מה עושים כאן; שכן אם אין הבנה כלל, אין זו תפילה.
הרבי מספר על הרבי הריי"צ, שהוא נינו של הצמח צדק, כיצד נהגו עמו בילדותו. הוא מספר שכשהיה ילד, עוד לפני בר-המצווה, לימד אותו אביו — הרבי הרש"ב, הרבי החמישי — את פירוש המילות של כל התפילות: תפילות חול, שבת ויום-טוב, ההגדה של פסח, וחלק חשוב מתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. עוד כילד. ואמר לו: "להתפלל ולא לדעת מה שמתפללים אין בכך שום עניין" — צריך להבין מה שאומרים.
כך, כילד, לפני בר-המצווה, עבר עמו אביו על כל התפילות ולימדו; ולאחר בר-המצווה עבר עמו בשנית על כל התפילות. אחר כך, לאחר בר-המצווה, לימדו את פירוש המילות החסידי: התחיל מ"מודה אני", והסביר לו כל שורה וכל פסוק על דרך החסידות, בדגש מיוחד על ה"בכן" של כל דבר — מה ה"בפועל" שלו.
וכמה זמן לקח הדבר? מעניין הדבר, כדי שנבין את היחס בפירוש החסידי. הרבי הריי"צ נולד, כידוע, בי"ב תמוז — יום הולדתו — בשנת תר"מ, ובר-המצווה שלו היה בתרנ"ג. הרבי היה מספר שכעבור שנתיים, בתרנ"ה, בערך בתקופת יום הולדתו, הגיע עם אביו לשורת "לשם יחוד" שלפני "ברוך שאמר". כלומר, במשך שנתיים אלו הספיק האב ללמדו מ"מודה אני" ועד ל"לשם יחוד" שלפני "ברוך שאמר".
וכשמספר זאת הרבי הריי"צ הוא אומר: "מלמד כזה ולימוד כזה נחקק בראש, ונשאר בלב בזיכרון חי של שנים". זה היה אצל הרבי הריי"צ; וכאן אנו מדברים על תקופה מוקדמת בהרבה — שהצמח צדק עצמו הדריך את המלמדים המלמדים את נכדיו, שיסבירו להם פירוש המילות של כל דבר.
וסיום הפתגם: "ופעם בחודש היו באים אל הצמח צדק להבחן בזה". פעם בחודש היו הנכדים באים אל הסבא, והוא היה בוחן אותם על פירוש המילות שבתפילה. מושג זה של עשיית הדבר פעם בחודש מופיע בגמרא בכמה מקומות אודות האמוראים שהיו חוזרים על לימודם — כמסופר על רב ששת ועל אחרים — שפעם בחודש היו חוזרים על תלמודם. כך רואים כאן שהצמח צדק היה עושה זאת פעם בחודש: קורא לנכדים ובוחן אותם בפירוש המילות שבתפילה.
לסיום, ראינו בימים הקודמים שהפתגמים ב"היום-יום" החלו להיות תואמים לסדר ההלכות ברמב"ם. דיברנו על ההלכות התואמות להלכות יסודי התורה, ואתמול על העניין התואם להלכות דעות שברמב"ם. ההלכות הבאות ברמב"ם הן הלכות תלמוד תורה.
ובתחילת הלכות תלמוד תורה, בפרק א', מיד בהלכה השנייה, כותב הרמב"ם: "חייב אדם ללמד את בן בנו" — כשם שחייב אדם ללמד את בנו, חייב ללמד את בן בנו, את הנכד. וזהו בדיוק ענייננו בפתגם זה: שהצמח צדק דאג לחינוך בן בנו, נכדיו, שילמדו כראוי, והוא בעצמו היה בוחן אותם פעם בחודש על לימודם. הרי זה תואם ממש להלכות של הנושא השלישי ברמב"ם — הלכות תלמוד תורה. זהו התיאום של ההלכות היומיות. עד כאן הפתגם היומי.