"חדר" השמונה עשר בהיכל היום-יום.
יום שלישי ז' טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ויגש, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ז' בחודש, מפרק ל"ט עד פרק מ"ג כולל.
תניא, נמצאים בחלק האחרון של פרק ו', מהמילים "ולכן נקרא" עד סוף פרק ו', המסתיים במילים "סוף פרק ו'".
לפנינו פתגם קצר של כמה שורות, שמקורו בנקודות ששמע הרבי מחמיו, הרבי הריי"צ, בקיץ תרצ"ה, כפי שרשם הרבי ביומנו. הרבי רשם כל מיני דברים ששמע מן הרבי הריי"צ, ובין הדברים שמע את השורות הללו.
לפני שנקרא, נקדים את הידוע בעניין רשימת העונשים שהנפש והגוף עוברים לאחר מאה ועשרים. העונשים אינם, חלילה, עניין של נקמה, אלא הם סדר של טהרה וניקיון — להסיר את הקליפות ואת הרע שנדבקו בגוף או בנפש; שכן הגוף והנפש חייבים להיות טהורים ונקיים לגמרי לאחר מאה ועשרים. ומובן שהדבר תלוי מאוד באדם עצמו — כמה קליפות נדבקו בגופו ובנפשו במהלך חייו — ובהתאם לכך יהיה תהליך הניקוי שיצטרך לעבור.
שניים מן העונשים המוזכרים מובאים גם בתניא בפרק ז': יש מושג הנקרא "חיבוט הקבר", ויש מושג הנקרא "כף הקלע". ובקצרה, ההבדל הכללי ביניהם: "חיבוט הקבר" הוא כינוי לטהרה ולניקיון שעובר הגוף, ו"כף הקלע" הוא הטהרה והניקיון שעוברת הנפש.
נתחיל בפירוש המילים, מן הראשון — "חיבוט הקבר". המילה "חיבוט" היא מלשון לחבוט, כפי שחובטים בבגדים במחבט כדי להוציא מהם את האבק, כפי שנהגו פעם. יש פסוק בתורה בפרשת תצא, לגבי הורדת הזיתים מן העץ: "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך", ו"לחבוט" פירושו להכות (וכן בערבות, שכתוב בסידור "חובטים אותה", לחבוט היינו להכות). ו"הקבר" — לאחר שהגוף נכנס לקבר. בשלב הזה יש מושג הנקרא "חיבוט הקבר": מלאכים חובטים ומכים בגוף, והמטרה בכך היא להפריד מן הגוף את הקליפות שנדבקו בו, כשם שחובטים בבגד להוציא ממנו את האבק. זהו חיבוט הקבר, שעניינו הגוף.
וממה נוצרת הקליפה בגוף שצריך לחבטו? כפי שמבואר בתניא: כאשר אדם אוכל מאכל, הרי הוא נעשה דם ובשר מבשרו; ואם אכל את המאכל לשם תאווה, נדבקו קליפות בתאי גופו. אם היה זה מאכל אסור — ודאי שיהיו שלוש קליפות הטמאות; ואם אכל לשם תאווה, אף אם היה זה מאכל היתר, גם זה נעשה שלוש קליפות. ואומר בתניא, שאף כאשר אדם חוזר בתשובה, נשאר רושם בגוף, ואת הרושם הזה חייבים להוציא — הוצאה זו נעשית על ידי פעולת המלאכים לאחר הסתלקות האדם מן העולם, והיא הנקראת "חיבוט הקבר": להוציא מן הגוף את הקליפות שנדבקו בו.
ומהו "כף הקלע"? זהו ניקיון הנפש, ולא הגוף. האדם בעולם הזה התענג מכל מיני עניינים, מחשבות ותאוות שגרמו לו עונג נפשי, ונדבקו בנפשו כל מיני עניינים לא טובים וקליפות. לפיכך יש לנקות גם את נפשו ולהוציא ממנה את כל התענוגים שהיו לה באותם עניינים לא טובים, בעת שהתענגה בהם בעולם הזה. ניקיון הנפש נקרא בשם "כף הקלע".
המושג "כף הקלע" מופיע, למשל, בספר שמואל, בפסוק: "ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". מהי כף הקלע? כעין כף שבקצה העץ, שלתוכה שמים כדור או כל דבר שרוצים לזרוק, ואוחזים בעץ וזורקים — כמו מקלע בשפה המדוברת. ומהו העניין כאן? כתוב בספרים, בביטוי ציורי, שהמלאכים עומדים מקצה העולם ועד קצהו וזורקים את הנשמה מזה לזה, כזורקים במקלע.
ומהו הרעיון שבזריקה זו ומשמעותה? על כך יש דיונים ואריכות בחסידות — הרבי ביאר זאת בשנת תשט"ז. הנקודה היא, שלאחר שהנשמה עולה לגן עדן היא כבר משיגה את השגות הקדושה והאלוקות שבגן עדן; ואז זורקים אותה חזרה אל התענוג שהיה לה בעולם הזה, ונוצר לה מכך צער עצום — היא נמצאת בגן עדן ופתאום נזרקת לתענוגי העולם הזה, ומרגישה בהם טיפשות עצומה. הצער העצום הזה עוקר את התענוג שהיה לה בעבר בימי העולם, ואז זורקים אותה חזרה לגן עדן. וכמה פעמים צריך לעשות הלוך ושוב זה? עד שנעקרים לגמרי כל התענוגים שהיו לה. ויש בזה רמות שונות, בהתאם לתענוג שהיה לו, וכמבואר בספרים.
בפתגם שנקרא כעת מביא הרבי את ששמע מן הרבי הריי"צ: יש דברים שאדם יכול לעשות בחייו — פעולות שיגרמו לניקוי הגוף או לזיכוך הנפש בעודו חי — ובכך יחסוך מן הגוף ומן הנפש את אותם עונשים שיבואו לאחר מאה ועשרים, ויחסוך את חיבוט הקבר או את כף הקלע. כיצד עושים זאת? נקרא את לשון הפתגם.
הפתגם אומר: "השיעור להיפטר מחיבוט הקבר - שחלק ששי מהמעת-לעת יאמר אותיות התורה - תהלים וכיו"ב". מהו השיעור, מהו הדבר שצריך לעשות כדי להיפטר מחיבוט הקבר? "חלק ששי מהמעת-לעת" — היממה בת עשרים וארבע שעות, וחלק שישי ממנה הוא ארבע שעות. כלומר, כאשר אדם אומר בפיו אותיות התורה — תהילים, משניות, תניא וכיוצא בזה — במשך ארבע שעות לפחות מן היממה, הדבר מנקה את גופו וחוסך ממנו את חיבוט הקבר.
כתוב בכתבי הבעל שם טוב שאדם הנקבר ביום שישי אחר חצות היום זוכה להיפטר מחיבוט הקבר — הקדוש-ברוך-הוא מזכה אותו, שכן זהו זמן שבו נפטרים מכך. אך אין אדם יכול לתכנן זאת, ולכן העצה כאן היא שיאמר ארבע שעות ביממה אותיות התורה.
"ולזכות לזיכוך הנפש להיפטר מכף הקלע". אפשר לשים לב שדווקא בכף הקלע נאמרה הלשון "לזיכוך הנפש", ואילו בחיבוט הקבר לא נאמרה — והדבר מובן על פי שהסברנו, שחיבוט הקבר עניינו הגוף ואילו כף הקלע עניינו הנפש. ולכן בכף הקלע נאמר "לזכות לזיכוך הנפש": שאם תהיה נפשו של האדם מזוככת, ממילא ייפטר מכף הקלע.
פעולה זו דומה למה שדיברנו ב"להיפטר מחיבוט הקבר", אך בצורה שונה במקצת. בחיבוט הקבר נאמר שיאמר ארבע שעות אותיות; וכאן הלשון אחרת — על ידי חזרה כל היום, כפי יכולתו. [במקור, ביומן הרבי, יש כאן עוד מילה — "כמה שיש ביכולתו פנאי" — וכאן הושמטה המילה "פנאי".] והלשון: "ע"י חזרה כל היום - כמה שיש ביכולתו - משניות תניא תהלים בע"פ".
לא נתפרש כאן מדוע "בעל פה", אך לכאורה, כשאדם אומר "אותיות" בלבד, לא בעל פה ובלא הבנה, בעיקר הגוף אומר; אך כשהוא אומר "בעל פה", יש בכך גם שיתוף של הנפש, שכן עליו לזכור בעל פה — אין זו רק אמירת מילים, אלא הנפש וכישרונותיה שותפים בדבר. לכן, כשחוזר בעל פה כפי יכולתו במהלך היום, הדבר פועל זיכוך הנפש; ואילו כשאומר את האותיות עצמן, לא בעל פה — עצם אמירת המילים פועלת זיכוך הגוף. וכך נפתרים שני העניינים.
נמשיך במה שדיברנו — שלפתגמים יש תיאום להתקדמות בספרי הרמב"ם. בפתגמים הקודמים דיברנו על הלכות יסודי התורה, הראשונות בספר המדע שברמב"ם; ועתה אנו מתקדמים להלכות הבאות — הלכות דעות. הרמב"ם מדבר שם על חולי הנפש וכיצד מרפאים אותה: כשם שיש חולי הגוף, יש חולי הנפש ומידות רעות, והוא נותן עצות שונות כיצד ינקה אדם את נפשו. וזהו בדיוק אותו תוכן הכתוב כאן — כיצד יפעל אדם על זיכוך נפשו ויזכה בדברים שצריך לזכות בהם. ועד כאן השיעור היומי.