"חדר" השישה עשר בהיכל היום-יום.
יום ראשון י' טבת ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מתחילים ביום הזה את פרשת ויגש, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, י' בחודש, אומרים מפרק כ"ט עד פרק ל"ד כולל.
תניא, מתחילים פרק ו', מתחילת הפרק "והנה", עד המילים "דרוח כו'", בעמוד 20.
מקורו של הפתגם, כפי שמציין הרבי, במאמר של הרבי הריי"צ — "דיבור המתחיל ועבדי דוד" — שאמרו הרבי הריי"צ בשנת תרצ"ט. לפני שנקרא את הפתגם עצמו נקדים: בגמרא במסכת קידושין (מ, ב) יש דיון בין התנאים מה גדול יותר — האם התלמוד גדול יותר או המעשה גדול יותר. הגמרא אומרת שם ש"נמנו וגמרו" שתלמוד גדול, לפי שהוא מביא לידי מעשה.
באותו מאמר, "דיבור המתחיל ועבדי דוד" — הכתוב בספר גם ביידיש, ולא רק נאמר ביידיש — מביא הרבי הריי"צ את שני הצדדים, את שתי הסברות, אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ומרחיב מאוד במשמעות הפנימית של הדבר, ומעמיד את המעלות שיש בתלמוד ובהבנה לעומת המעשה. הוא אומר שהמעשה קשור לתמימות, ומבואר שם באריכות שבימות המשיח יכירו ויראו את המעלה העצומה שבתמימות, את המעלה הגדולה שבמעשה.
הרבי הריי"צ מקשר זאת גם ליהודה וליוסף. נאמר "ויגש אליו יהודה" — יהודה ניגש ליוסף. יהודה מסמל את תנועת ההודאה, יהודה מלשון הודאה, וההודאה היא תמימות, היא מעשה; ואילו יוסף מסמל את הצד השני, את התלמוד. וכאן רואים בפועל מהיכן יבוא משיח: יש כאן דיון מי גדול יותר, יהודה או יוסף, ולמעשה משיח יהיה מיהודה — מבית דוד, ולכן נאמר "ועבדי דוד מלך עליהם". כלומר, בזמן המשיח יראו את המעלה העצומה של יהודה, המסמל את עניין התמימות.
הפתגם קשור באופן בולט ליום הזה, י' טבת, שבו מתחילים ללמוד את פרשת ויגש, הפותחת במילים "ויגש אליו יהודה" — יהודה ניגש ליוסף — מעלתו של יהודה.
עתה נקרא את הפתגם כלשונו, הכתוב ביידיש כבמקור, כמאמר. ובתרגום: "כשמשיח יבוא יראו את המעלה של הודאה ותמימות, שכולם מאמינים באמונה טהורה בקדוש-ברוך-הוא ובתורתו ובמצוותיו".
ומה ההבדל בין תלמוד למעשה? "תלמוד - היינו הבנה - הוא ההבנה הגדולה ביותר, אך יש לה גבול; אבל הודאה - היינו אמונה - היא רגש בלי גבול. מלך המשיח יסביר לכולם ויתן להם להבין את גודל מעלת התמימות". כלומר, המעשה מסמל תמימות, ובזמן המשיח יראו וירגישו את עוצמת התמימות והאמונה, "עבודה רצינית ולבבית" — וזה יהיה בימות המשיח.
מעניין שתאריך זה, ה' טבת, נתגלה כעבור שנים, בתשמ"ז, כיום שבו "דידן נצח", היום שבו היה ניצחון הספרים. הספרים הם בבחינת תלמוד — "תלמוד גדול". אך כשדיבר הרבי על יום זה במיוחד, בשיחת ה' טבת תשמ"ח, הזכיר נקודה זו ממש — יש שם בשיחה, בהערה 48, קישור של עניין תלמוד מול מעשה — ואמר שאף שהיה ניצחון הספרים, צריך לראות שהדבר יבוא על ידי מעשה. הרבי תרגם זאת לעניינים מעשיים, שצריך להיות לכך ביטוי מעשי — והיא בדיוק הנקודה הכתובה כאן.
נקודה מעניינת נוספת: אחד החסידים עלה על רעיון, שאף קיבל עליו את אישור הרבי לפני שנים, שהפתגמים בספר מסודרים באופן המרמז לסדר הרמב"ם, והדבר מתחיל מכאן, מי' טבת. נראה עתה, במשך עשרות ימים, כיצד הפתגמים מבטאים רעיונות התואמים לסדר הרמב"ם.
פתגם ראשון זה תואם לתחילת הספר הראשון של הרמב"ם. הרמב"ם פותח, כידוע, בספר המדע, ובראשו — כבכל אחד מן הספרים — פותח בפסוק ואחר כך מתחיל את הספר. הפסוק הוא "משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב", והוא כולל בדיוק את שני הדברים הנידונים בפתגם: "משוך חסדך ליודעיך" — ידיעה היא הבנה; "וצדקתך לישרי לב" — הם בעלי עבודת הלב הרצינית. זו בדיוק הנקודה שדובר בה בפתגם, ההבדל בין עבודת הידיעה לעבודת האמונה והתמימות.
וכשמסתכלים בספר המדע, בהלכות הראשונות — הלכות יסודי התורה — מעניין שההלכה הראשונה פותחת בכך שיש מצוות עשה ראשונה "לידע", ואילו ההלכה האחרונה שבהלכות יסודי התורה (שיש בהן עשרה פרקים) מדברת על עניין הנביא, על עניין להאמין ולידע. נמצא שההלכות הראשונות עוסקות בידיעה ובאמונה — בדיוק תוכנו של הפתגם הראשון, הנותן לנו את שני הכיוונים הללו, ידיעה מול אמונה, ומראה שכשיבוא משיח ייתן לנו את ההבנה שהגדלות האמיתית היא התמימות — עבודת ה', עבודת הלב הרצינית — זו המעלה העצומה שתתגלה בימות המשיח. אמן.