"חדר" החמישה עשר בהיכל היום-יום.
יום שבת ד' שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מקץ, שביעי, עם פירוש רש"י — שכן זו שבת.
תהילים, לפי היום בחודש, מפרק כ"ג עד וכולל פרק כ"ח.
תניא, כל פרק ה', מ"בתוספת" עד "בפרי עץ חיים" — שזהו כל פרק ה'.
דרך אגב, ראוי לשים לב ששבת זו היא השבת השלישית בלוח השנה, ואפשר להבחין בכך לאורך כל השנה: בשיעורי התניא המחולקים ליום-יום סידר הרבי שבשבתות יהיה שיעור התניא ארוך הרבה יותר משיעורי ימות החול — הרבה פעמים אף פרק שלם, כמו כאן בשבת ד' שבט, שלומדים את כל פרק ה'. תמיד בשבתות יש הרבה יותר חסידות.
נעיין בתוכן הפתגם היומי. הפתגם פותח במנהג שנהגו נשיאי חב"ד. אך קודם שנקרא את לשון המנהג, להשלמת העניין נפתח במכתב שכתב הרבי, שנדפס באגרות קודש חלק י"ח עמוד ק' [ק"ס]. יש שם מכתב ליהודי ששאל את הרבי מהו סדר אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום". ומה היתה כוונת שאלתו?
הרבי אומר לו כך: בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן, בהלכות שבת, סימן רפ"ה סעיף ו', מביא אדמו"ר הזקן שני אופנים — שתי דעות — כיצד ומתי צריך לומר שניים מקרא ואחד תרגום. הדעה הראשונה שבשולחן ערוך אומרת שצריך לגמור את כל הפרשה ביום שישי אחר חצות היום; הדעה השנייה אומרת שצריך לגמור את כל הפרשה ביום שישי אחר תפילת שחרית. ואותו יהודי שאל את הרבי מהו מנהגנו וכיצד אנו נוהגים.
קודם שהרבי משיב לו, הוא אומר שכשמעיינים בכללי הפוסקים יש בזה דיון: הרבה פעמים מובאות בשולחן ערוך כמה דעות, ואדם תוהה לפי איזו דעה עליו לנהוג — דעה ראשונה, שנייה או שלישית. כשמעיינים בכללי הפוסקים, כפי שקיבצם בספר "שדי חמד", רואים שיש בזה דעות שונות: יש פוסקים ההולכים תמיד לפי הדעה הראשונה שבשולחן ערוך, יש ההולכים לפי הדעה האמצעית, ויש האומרים דווקא כדעה השלישית. ולהשלמת העניין רואים שהרבי הרש"ב סבר, שכשיש שתי דעות הולכים לפי הדעה השנייה.
כל זה הוא אמירה כללית בנוגע לשאלה מה עושים כשרואים בשולחן ערוך דעות שונות. אך בנוגע לשאלתו הספציפית של אותו יהודי — מה עושים בנוגע לשניים מקרא ואחד תרגום — אומר לו הרבי בנוגע לפועל: ראה "היום-יום" ד' שבט. הרבי שולח אותו ל"היום-יום" של ד' שבט, שם יראה מה עושים בפועל. מכאן אנו גם מבינים, שאף שכתוב בכותרת שזו הנהגת נשיאי חב"ד — ולעתים יש הנהגות של נשיאי חב"ד שהן הנהגותיהם בלבד ולאו דווקא הוראה לכלל — כאן רואים מן המכתב שהרבי שולח כל אחד לראות שם את הסדר כיצד נוהגים.
נעיין במנהג נשיאי חב"ד. הדבר מופיע בשיחת הרבי הריי"צ בשבת פרשת שמות תש"ב, שבה דיבר על כך, והרבי מביא ממנה את הקטע הרלוונטי. וכך היו נוהגים: נשיאי חב"ד היו אומרים את השניים מקרא ואחד תרגום "אין א פרשה אדער צוויי" [ביידיש: פרשה אחת או שתיים]. שכן אף שאומרים "פרשת השבוע" בכללות, הרי הפרשה עצמה מחולקת לפרשיות — פתוחות וסתומות. הם היו נוהגים "דונערשטאג ביי נאכט אדער פרייטאג צו טאג" [יום חמישי בלילה או ליום שישי] להעביר פרשה אחת או שתיים מתחילת הפרשה, וזהו.
"פרייטאג אחר חצות פלעגט מען אנהייבן נאכאמאל פון אנהייב, און מ'האט געזאגט די גאנצע סדרה מיט דער הפטרה" [ביום שישי אחר חצות היום היו מתחילים שוב מתחילת הפרשה ואומרים את כל הפרשה עם ההפטרה] — הכול ביום שישי אחר חצות היום.
ולא הסתיים בכך. ההמשך: "שבת אין דער פרי פארן דאוונען פלעגט מען זאגן נאכאמאל פון שביעי" [בשבת בבוקר לפני התפילה היו אומרים שוב, משביעי] — לא היו מתחילים מתחילת הפרשה, אלא היו אומרים שוב, בשבת בבוקר לפני התפילה, משביעי עד הסוף.
ומסיים הרבי את הפתגם: "ווען עס קומען צוויי הפטרות" [כאשר יש שתי הפטרות] — כגון שבת ראש חודש, שבת ערב ראש חודש וכדומה, שבהן יש את ההפטרה הקבועה של פרשת השבוע ויש הפטרה נוספת שצריך לומר. מה אומרים בשניים מקרא ואחד תרגום? רבותינו נשיאינו היו נוהגים לומר את הפטרת הפרשה ביום שישי, כשהיו אומרים אחר חצות היום את כל הפרשה. "און די אנדערע הפטרה" [ואת ההפטרה האחרת] — ההפטרה הנוספת, כגון של שבת ראש חודש ("מחר חודש") וכדומה — היו אומרים בשבת בבוקר לפני תפילת שחרית, משביעי עד הסוף. זו הנהגת אמירת שניים מקרא ואחד תרגום.
קטע זה קשור ספציפית ליום זה. קודם כל, זו שבת, ומובאת כאן הנהגה שנהגו רבותינו בשבת. ובאופן ספציפי הדבר קשור גם לפרשת מקץ — ואומר זאת כהקדמה לקטע הבא — שהרי אמרנו כעת את המנהג כיצד היו אומרים את ההפטרות. ומהי הפטרת שבת מקץ? ההפטרה פותחת במילים "ויקץ שלמה והנה חלום", ואף פרשת מקץ עצמה מדברת על חלומות.
לאחר שהרבי דיבר על ההפטרה ומתי אומרים אותה, ובהתחשב בהפטרה הספציפית של פרשה זו וכן בפרשה עצמה, מובא ביום-יום קטע נוסף — דבר שאינו שגרתי, שיש ב"היום-יום" שני פתגמים שונים — קטע נוסף בעניין אחר, הקשור גם הוא בעקיפין או במישרין לאופן שבו מסתכלים על הפרשה ועל ההפטרה.
מקורו של הקטע השני במאמר של הרבי הריי"צ, בדיבור המתחיל "צוהר תעשה לתיבה", שבת נח תרצ"ה. בתוך אותו מאמר מובא קטע ספציפי, והרבי מביאו כאן. ניתן מעט רקע על הנידון במאמר.
הרבי הריי"צ מדבר על מחשבות זרות הנופלות לאדם — מהיכן הן נופלות? הוא אומר שיש להבין מהיכן נופלות מחשבות זרות לאנשים שהם בגדר יושבי אוהל, חכמים. וכך הוא אומר: אנשים בעלי מלאכה — מובן מהיכן נופלות להם מחשבות זרות של עסקים, ואפילו שלא בשעת העסק, שכן הם מונחים בעניין זה, ולכן המחשבות נופלות גם בזמן אחר. וכדוגמה למחשבות הנופלות לבעל עסק אפילו שלא בשעת העסק, מביא הרבי הריי"צ מעניין החלומות.
הוא מביא במאמר דוגמה מן החלומות, ואומר שרוב החלומות באים מהרהורי היום — מה שחושבים ביום, בא בחלום. וכאן מגיע הקטע שהוא מביא בהמשך לזה במאמר: "החלומות הטובים בענייני תורה שמודיעים לאדם בחלום בענייני תורה". לכאורה נראה כאילו מדובר באנשים ברמה אחרת, צדיקים מיוחדים שמודיעים להם בחלום ענייני תורה; אך מלשון המאמר של הרבי הריי"צ, וכפי שנראה מיד, אין מדובר במצב נדיר, אלא במצב אידיאלי שאמור להיות, והדבר תלוי בדבר שנראה מיד.
למי מגיע מצב שמודיעים לו בחלום ענייני תורה? על פי הרוב — "על ידי שקידה גדולה בתורה ביום". אם אדם שוקד ביום באופן נפלא בתורה, אזי בלילה גם כן מודיעים לו בחלום ענייני תורה. "וכאשר עוסק בתורה בשקידה גדולה, או עוסק בעבודה שבלב ביגיעה עצומה" — כלומר, אם אדם לומד תורה בשקידה, או עוסק בעבודה שבלב, דהיינו עבודת התפילה וכדומה, ועושה זאת ביגיעה עצומה — "הנה כאשר בלילה נשמתו עולה למעלה".
מהו "נשמתו עולה למעלה"? הרבי הריי"צ מסביר שם במאמר שיש מצב שנשמות עולות לדרגות השייכות לצדיקים, אך שם הוא אומר שהנשמה עולה למעלה בעת השינה — וזה בכל נשמה ונשמה. לכל נשמה יש מנוחה בהיכל מסוים, היכל כללי, ושם היא נמצאת. והיכן היא נמצאת? הדבר תלוי מאוד, הוא אומר במאמר, במה עסק ביום או עם מה נרדם.
נקרא מן המאמר: "אם ביום ההוא הוא עשה איזו מצווה בהידור, עסק בתורה ובתפילה יתר על הרגיל, וכן ישן מתוך דיבור או מחשבה בדברי תורה" — שנרדם מתוך אמירת דברי תורה וכדומה — אזי זוכה שנשמתו עולה. הוא אומר בדרך דימוי גשמי: יש חצר, יש פרוזדור, יש טרקלין, יש היכל; כל נשמה ונשמה עולה למקום מנוחה מסוים בהתאם למה שחשב במהלך היום ובהתאם למחשבותיו, ולפי זה היא עולה למעלה.
ואמשיך לקרוא מן הקטע ביום-יום: "כאשר נשמתו עולה למעלה, ושואבת לה חיים מחיי דלעילא", כמבואר בזוהר שהנשמה שואבת חיים מן החיים העליונים, "הנה אז מודיעים לו חידושי תורה בגליא שבתורה או בפנימיות התורה". הנשמה עולה למעלה, ואם במשך היום עסקה בתורה בשקידה גדולה, מודיעים לה בחלום חידושי תורה.
הרבי מביא זאת ב"לקוטי שיחות" חלק ד'. אנו יודעים שאכן יש מצב שאדם הלך לישון עם קושיה בעניין תורני, ובלילה קיבל את התשובה. דבר זה מסופר בגמרא: במסכת סנהדרין מסופר שרב כהנא שאל פעם את רב שאלה בעניין מסוים, ורב שכח את תלמודו ולא זכר מה להשיב לו, ורב כהנא נשאר בלא תשובה. אומרת הגמרא, שבלילה, בחלום, הביאו לרב כהנא פסוק, ואותו פסוק היה תשובה לשאלה שלא נענתה מרב.
רואים אפוא שיש מושג כזה. והרבי מביא שאין זה רק בצדיקים גדולים כרב כהנא, אלא שייך לכל אחד ואחד, איש איש כפי שקידת עבודתו בעבודת היום. וביחידות האחרונה לעת עתה, שדיבר בה הרבי עם תלמידי הישיבות, בתשרי תשנ"ב, אמר הרבי לבחורים שצריך שלימוד התורה שלהם יהיה כזה, שאפילו בחלום יבואו להם ענייני תורה. הרבי דרש מבחורים צעירים שילמדו תורה בשקידה כה גדולה, עד שיחלמו על כך בלילה וישלימו את העניין בלילה.
יש מכתב שבו מספר הרבי, שנכנס פעם חסיד לאביו, הרבי הרש"ב, ובכה. על מה בכה? שהיה לו חלום לא טוב בלילה, וכאילו אמר: היכן הוא מונח? אמר לו הרבי הרש"ב: אם ביום תהיה מונח בחסידות ובעבודת הלב, בתפילה, לא יהיו לך דברים כאלה, חלומות כאלה בלילה. החלומות שבלילה הם ביטוי של מה שקורה במהלך היום.
וזו הנקודה שהרבי מביא כאן מן המאמר — הנותנת לנו עידוד חזק — עד כמה צריכה להיות ביום שקידה גדולה בתורה ועבודה שבלב ביגיעה עצומה, כדי שכל עשרים וארבע השעות שלנו יהיו כמו שצריך.
הרבי סיפר פעם, שהרבי הרש"ב אמר לנכדתו, אחת מבנות הרבי הריי"צ, שעליה לישון בשבת לכבוד שבת. אמרה לו הילדה הקטנה: "מילא, דברים שאני עושה במודעות ובעירנות מובן שצריך לעשותם לכבוד שבת; אבל כשאני ישנה, הרי אני ישנה — מה שייך לומר שהשינה תהיה לכבוד שבת?". הרבי הרש"ב לא קיבל זאת, ואמר: לא; בהחלט ייתכן שגם בזמן השינה תהיה השינה לכבוד שבת. אפילו מילדה קטנה דרש זאת. אבותינו הדליקו בנו כוחות, בכל אדם, להגיע למצב שכל עשרים וארבע השעות יהיו חלק מעבודת ה'.