"חדר" הארבעה עשר בהיכל היום-יום.
יום שישי ג' טבת, ח' חנוכה, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מקץ, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ג' בחודש, מפרק י"ח עד פרק כ"ב כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ד', מהמילים "ולכן אמרו" עד סיום הפרק במילים "חסד ומים".
בפתגם היומי מובאים שני תיקונים והגהות על מאמרים מספר תורה אור. ידוע שבספר תורה אור שבו השתמש הרבי הרש"ב עשה תיקונים בכתב-יד-קדשו על מאמרים מסוימים, ותיקן כמה וכמה דברים; ומתיקונים אלו נהג הרבי להעתיק ולהביא ב"היום-יום".
נעיין בתיקון הראשון. לשון ה"היום-יום": "בתורה אור בד"ה תנו רבנן מצות נר חנוכה" — הלשון הכתובה שם היא "כי אין כדאי כל הדינים", והתיקון הוא שצריך להיות "כי כדאי כל הדינים".
וזה הרקע לדברים: בגמרא במסכת חגיגה (דף ט"ו עמוד ב') מסופר על אלישע בן אבויה, המכונה "אחר". אמרו עליו בבית-דין של מעלה, שלאחר מותו לא ידונו אותו — לא ידונו אותו בגיהינום, וגם לא יכניסוהו לגן עדן. הגמרא מסבירה שלא ידונו אותו בגיהינום מפני שעסק בתורה, אך לא יבוא לגן עדן מפני שחטא. ועל כך אמר רבי מאיר: מוטב שידונוהו בייסורי הגיהינום כדי שיוכל לאחר מכן להיכנס לגן עדן.
במאמר שבתורה אור, בפרשת מקץ, באחד ממאמרי חנוכה שדיבור המתחיל שלו "תנו רבנן מצות נר חנוכה", מבואר בפרק הראשון גודל המעלה של הנשמות שבגן עדן, שהן משיגות השגות אלוקיות גדולות מאוד. ועל פי זה מבין את דברי רבי מאיר על אחר — מדוע אמר שכדאי שידונוהו בגיהינום כדי שיזכה להיכנס לגן עדן. לשון המאמר: "כי אין כדאי כל הדינים נגד תענוג השגתו". והרבי הרש"ב מתקן שיש להוריד את המילה "אין", וצריך להיות "כי כדאי כל הדינים" — כלומר "כדאי" מלשון שווה: שווה כל הדינים שיהיו לו בגיהינום כדי שיוכל אחר כך להיכנס לגילוי של גן עדן. זהו התיקון הראשון.
לחלק זה שבפתגם יש קשר מיוחד לשיעור היומי בתניא של ג' טבת — סיום פרק ד', שבו מבואר שהנשמה בגן עדן נהנית מזיו השכינה, תענוג ההשגה של הנשמה בגן עדן. וגם כאן תוכן התיקון של הרבי הרש"ב הוא על המעלה הגדולה שיש לנשמה כשהיא משיגה בגן עדן את כל ההשגות, שלכן כדאים כל הדינים והייסורים כדי להגיע לזה. זהו התיקון הראשון.
ועתה לתיקון השני: "בביאור לד"ה רני ושמחי". באותה פרשה, מקץ, שבתורה אור, יש במאמרי חנוכה מאמר שדיבור המתחיל שלו הוא הפסוק "רני ושמחי בת ציון". לאחר מכן — כמצוי מאוד במאמרי תורה אור וליקוטי תורה — יש "ביאור" על המאמר, מאמר נוסף המבאר את הקודם. ובביאור זה על "רני ושמחי בת ציון", בסעיף השני המתחיל במילים "ואתה נא בוא", נמצא התיקון.
[דרך אגב, דבר מעניין: אחד ההבדלים הבולטים בין ליקוטי תורה לתורה אור. הכול מאמרי אדמו"ר הזקן — תורה אור על ספר בראשית ושמות, וליקוטי תורה על ויקרא, במדבר, דברים ושיר השירים. בליקוטי תורה מחולק המאמר לפרקים, ולפני כל פרק מצוין מספרו באות (פרק ב', ג', ד' וכן הלאה); ואילו בתורה אור, אף שיש חלוקה לפרקים, אין מצוינות אותיות על הפרקים, אלא כל פרק פותח באותיות בפונט גדול. לכן, כשהרבי מביא כאן תיקון המתייחס לפרק השני של המאמר, אין הוא כותב "סעיף ב'", אלא "הסעיף המתחיל ואתה נא בוא" — שכן זהו הציון היחיד האפשרי לתחילת הסעיף, מאחר שאין לו מספור באותיות.]
בסעיף השני של הביאור על "רני ושמחי", בסופו כמעט, מדובר על מעלתו של משיח, ומובא הפסוק הנאמר עליו: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". ומדוע מביא פסוק זה? מסביר בלשון המאמר: "דהיינו מפנימיות עתיק" — עתיק הידוע הוא פנימיות הכתר, ומעלת משיח היא מפנימיות עתיק עצמו — "שהוא פנימיות אל"ף אל"ף", וכך מסתיים: "שם יהיה מעלת משיח". "אל"ף אל"ף" הם ראשי תיבות, בדרך כלל "אריך אנפין".
והרבי מתקן, שראשי התיבות צריכים להיות לא "אל"ף אל"ף" אלא "אל"ף סמ"ך", שהוא "אין סוף" — דהיינו שהיא פנימיות אין סוף. שכן אין זה מתאים לומר "פנימיות אריך אנפין", מאחר ש"אריך" הוא דרגה נמוכה מ"עתיק"; ואם נאמר קודם לכן שמשיח הוא מפנימיות עתיק, אין זה מתאים שייאמר אחר כך "בפנימיות אריך", שהיא דרגה נמוכה יותר. לכן הוא מתקן: במקום "פנימיות אל"ף אל"ף" צריך להיות "פנימיות אל"ף סמ"ך", שהם ראשי תיבות "פנימיות אין סוף".
מה אנו למדים מכל התיקונים הללו? מה רוצה הרבי להביא לנו בהם? הרבי חפץ לעודד שכל אחד ילמד את השיעורים היומיים — וזו אחת ממטרות ה"היום-יום". יש את השיעורים היומיים בחת"ת (חומש, תהילים, תניא), ויש את השיעור היומי בפרשה החסידית שב"תורה אור" או "ליקוטי תורה". הפרשה החסידית של השבוע היא פרשת מקץ, שבה לומדים את מאמרי מקץ; ותוך כדי הלימוד ישנם תיקונים, והרבי מציין אותם. בעצם התיקונים הוא מעביר מסר שצריך ללמוד את הפרשה החסידית, כדי שההוראה הזו תתקיים.
כדאי לציין נקודה מעניינת נוספת: בשמחת תורה תשל"א, בעת הסעודות בדירתו של הרב אריה, סיפר הרבי שכאשר הדפיסו את הליקוטי תורה בזמן הרבי הרש"ב, עבד המדפיס על הספר לפני ההדפסה והצליח לתקן אלפי תיקונים במאמרים, כך שבהדפסה נכנס הכול בצורה מסודרת ומתוקנת.
בעיקרון זה דבר נפלא שהספר מתוקן יותר. אך הרבי סיפר שאחד החסידים, הרב דוד צבי חן — "הרד"צ חן", רבה של צ'רניגוב — לא היה מרוצה כלל מן התיקון. מדוע? הוא טען שכאשר האדמו"ר אומר מאמר בליקוטי תורה, צריך הלומד להתייגע בו; וחלק מהיגיעה הוא שנתקע במילה שאינה מובנת, מתאמץ, ולוקח לו זמן רב עד שמבין את משמעותה. "ועתה", אמר, "משתיקנו את כל טעויות הדפוס, אין לו עוד הזדמנות להתייגע, והכול זורם לו כמים" — ולכן היה סבור שעדיף היה שלא יתוקן.
אולם הרבי, כעבור שנים, בתש"מ, בשבת פרשת ויצא, התייחס להמשך הסיפור ואמר שהדבר מתאים לחסיד בדרגתו של הרד"צ חן, המתייגע ומתאמץ גם כשאינו מבין; אבל בעיקרון, לחסידים כערכנו, ידוע מה שכתוב שספר צריך להיות מוגה ומתוקן. ואם ספר אינו מתוקן — כמו שכתוב בספר תורה, שאם אינו מוגה אסור להשתמש בו ואסור להשאירו, אלא צריך לתקנו. ובספרי חסידות, אדרבה, צריך לתקן את כל התיקונים, ועדיין יצטרכו להתייגע להבין את תוכן הדברים; אך עצם התיקונים הם בוודאי תיקונים נחוצים. וזאת רוצה הרבי להכניס כאן בפתגם היומי — שבהחלט צריך לדעת מהם התיקונים שב"היום-יום", ואין להיתקע בלימוד, אלא הדברים צריכים להיות ברורים וברירים באמצעות פתגם זה. זהו סיום הפתגם היומי.