"חדר" השנים עשר בהיכל היום-יום.
יום רביעי א' טבת, ראש חודש, ו' חנוכה, ה'תש"ג.
היום אנו נכנסים לחודש חדש, חודש טבת, לאחר שסיימנו את חודש כסלו.
שיעורים: חומש, מקץ, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כיוון שזהו ראש חודש, מתחילים מן ההתחלה — מפרק א' עד וכולל פרק ט'.
תניא, נמצאים באמצע פרק ד', מהמילים "בני שלשה" עד "לבושים אלו".
בקטע הבא מציין הרבי מנהגים, ומציין שהם נלקחו מרשימותיו — הרשימות שכתב הרבי ביומנו. בקטע זה שלושה דברים הקשורים להלל בראש חודש. הראשון שבהם עוסק במצב של אמירת חצי הלל — הלל שאינו שלם.
באותו ראש חודש עצמו, א' טבת תש"ג, חל חנוכה, ובחנוכה בכל מקרה אומרים הלל שלם. אלא שמאחר שזה היה ראש החודש הראשון בלוח ה"היום-יום", מציין הרבי את מנהגי ראש חודש בכלל, ולאו דווקא ביחס לאותו ראש חודש שחל בא' טבת תש"ג.
מהו המנהג הראשון שהרבי מתייחס אליו בראש חודש? הרבי כותב: "נוהגים אשר היחיד מברך בהלל תחלה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל". אסביר את הנידון: באמירת הלל, באופן כללי, ישנם שני מצבים. יש אמירת הלל שלם — ביום הראשון של פסח (ובחוץ לארץ ביומיים הראשונים), בחג השבועות (ובחוץ לארץ ביומיים), בחג הסוכות כולו, ובחנוכה; ולעומת זאת בחול המועד פסח (עד סופו) ובראשי חודשים אומרים חצי הלל.
נוסף על שני אופני אמירת ההלל עצמו, יש עוד שני אופנים: האם אתה אומר את ההלל בציבור, או בתפילת יחיד? כשאדם אומר הלל שלם — תמיד מברכים. כשאתה אומר הלל שלם ביחידות, ודאי שאתה מברך, שהרי אין מי שיוציא אותך ידי חובה. וגם כשאתה מתפלל בציבור ואומרים הלל שלם וצריך לברך — אינך יוצא ידי חובה בברכת השליח-ציבור, ומברך לבד.
מהי הסיבה לכך? אדמו"ר הזקן מביא בהלכות יום כיפור, שבליל יום כיפור מברכים "שהחיינו" כבכל חג, והשליח-ציבור אומר "שהחיינו" לאט, והקהל כולו אומר בחשאי את ברכת "שהחיינו", כמצוין בכל המחזורים. אדמו"ר הזקן מביא הלכה שלמה ואומר, שמן הדין היה נכון שכל הקהל יצא ידי חובה בברכת השליח-ציבור, ולא שכל אחד יברך לבד — משום הכלל "ברוב עם הדרת מלך"; שהשליח-ציבור יברך את ברכת "שהחיינו" ברוב עם, וכולם ישמעו ויצאו ידי חובה.
ומדוע בפועל מברך כל אחד לבד, למרות זאת? מפני שעל הרוב אין השליח-ציבור מכוון להוציא את כולם ידי חובה; וכדי שלא להיכנס למצב שבו ייתכן שהשליח-ציבור כלל לא כיוון להוציא אותי — לכן יברך כל אחד בחשאי לעצמו. כך פוסק אדמו"ר הזקן, ובסיום ההלכה הוא אומר: "וכן הדין בברכת הלל". כלומר, גם בברכת הלל, כשאתה מתפלל בציבור ואומרים הלל שלם וצריך לברך — אף שמן הדין היה ראוי לצאת ידי חובה בשליח-ציבור, מטעם "ברוב עם הדרת מלך", כיוון שלאו דווקא שהשליח-ציבור יכוון עליך, תברך לבד. וזה אמור בהלל שלם.
ומה קורה כשאתה אומר חצי הלל בציבור? כשמעיינים בסידור אדמו"ר הזקן, יש לפני ההלל כמה שורות שכתב אדמו"ר הזקן, ובהן נאמר במפורש: "בימים שאין גומרים בהם את ההלל ומתפללים בציבור, יש לנהוג שהשליח ציבור לבדו יברך בתחילה ובסוף, והקהל יענו אמן ויצאו בברכתו". אדמו"ר הזקן מדבר על מצב שיש ציבור וההלל אינו שלם — ומאחר שאז יש בהלכה ספק אם מברכים או לא, כיוון שאין זה הלל שלם, לכן במקרה כזה יש לנהוג שהשליח-ציבור יברך והקהל יצא בברכתו.
אבל מה קורה כשאתה מתפלל ביחידות בחצי הלל? על כך אין התייחסות מפורשת. ועל זה אומר כאן הרבי, וכך גם מובן משאר הכלל שהוא כותב בהלל: היחיד המתפלל ביחידות אומר חצי הלל — יברך תחילה וסוף, גם בימים שהם חצי הלל וכשאתה מתפלל ביחידות תברך את הברכה הראשונה והאחרונה. זהו המנהג הראשון.
כדאי להוסיף דבר מעניין למעשה: מסופר על הרבי הרש"ב, שגם כשהתפלל בציבור והיה חצי הלל, היה מברך לעצמו בחשאי, בלחש; ואמר הרבי הריי"צ בביטוי "אצלנו במשפחה זה אחרת", ובלי פרסום — שלא יעשה מזה פרסום — כלומר, תמיד היה מברך לעצמו. והרבי, בראש חודש מנחם-אב תשמ"א שחל בשבת, בסיום ההתוועדות, אמר שהמנהג אצל חסידים לחטוף ולברך בחשאי, גם כשמתפללים בציבור ובחצי הלל.
למסקנה, יש בזה דיון — שלא אכנס אליו כעת — באיזה שלב בדיוק צריך לברך: האם לברך עם החזן לאט לאט, ואז אין צורך לענות אמן, או להמתין שהחזן יסיים ואז לברך. אך למסקנה יוצא מכל זה, שתמיד, לא משנה באיזה מצב אתה נמצא — בין בציבור ובין ביחידות, בין בהלל שלם ובין בחצי הלל — תמיד תברך תחילה וסוף. זהו המנהג הראשון שהרבי מתייחס אליו.
המנהג השני מתייחס לסיום ההלל. בברכה שבסופו אומר הרבי: "נוסח יהללוך - יהללך ה' אלקינו (על) כל מעשיך", כשהמילה "על" מופיעה בסוגריים. יש בכך שני אופנים המשנים את המשמעות לגמרי: אם אומרים "יהללוך ה' אלוקינו על כל מעשיך" — בלא סוגריים — או שאומרים "יהללוך ה' אלוקינו כל מעשיך", בהשמטת המילה "על".
מדוע? כי השאלה היא מי מהלל: האם אנחנו מהללים את הקדוש-ברוך-הוא על המעשים שברא, או שהמעשים שבראת הם שיהללו אותך? זהו שינוי משמעות. הרבי בסידורו הכניס את המילה "על" בסוגריים, כלומר שלא יאמרו אותה, אלא יאמרו "יהללוך ה' אלוקינו כל מעשיך" — וזהו לשון הפסוק "יודוך ה' כל מעשיך", שאף לפיו המעשים עצמם מודים לך. והרבי הכניס כאן ב"היום-יום" שאכן כך צריך לומר, בלא המילה "על".
ומעניין שיש מכתב של הרבי ב"אגרות קודש", שבו הרב הראשי של בני ברק, הרב יעקב לנדא, כתב לרבי לאחר שהוציא לאור את ה"היום-יום", והעיר שהוא זוכר ששמע מהרבי הרש"ב, בעת שהתפלל ואמר הלל, שאמר כן את המילה "על" — כעין הערה לרבי על העניין. הרבי עונה לו, שכל ההנהגות שהכניס ב"היום-יום" הן על פי הוראת הרבי הריי"צ, ולפני ההדפסה היה הכול לנגד עיניו של הרבי הריי"צ; ולכן כמה דברים שלא היו הוראה לרבים הורה להשמיטם, ומה שהשאיר — משמע שרצה שיישאר. וממילא, לכן הכניס הרבי דבר זה, ולכן הוא נשאר כאן.
הרבי מוסיף לו עוד מילה, שמובן מתוכה שלאו דווקא שזיכרונו מדויק: כשאדם יודע שעליו לחשב כיצד אומרים, ומכוון להקשיב, יש מקום לומר שהוא זוכר בדיוק; אבל כשעדיין אינו יודע כלל שיש הבדלי מנהגים, וזוכר שכך שמע — ייתכן שהזיכרון מתערבב עם ההרגל. עם זאת, הרבי גם מהרהר במקום מסוים שאין הזיכרון שלו ודאי במאה אחוז, אך ברור שהרבי הריי"צ רצה שכך יהיה כאן.
המנהג השלישי שהרבי מביא ב"היום-יום": "כל התפילין מניחים קודם מוסף". זהו דבר שנפסק בשולחן ערוך: מאחר שבמוסף אומרים "כתר", ולא "נקדישך" כבתפילה הרגילה, כתוב בשולחן ערוך שאין זה נכון שבשעה שאומרים "כתר" יהיה עלינו "כתר" התפילין, ולכן מסירים את התפילין לפני מוסף.
כנראה מתכוון הרבי, שאלו המניחים יותר מזוג אחד של תפילין — בין המניח רש"י ורבנו תם, ובין כמצוין ב"היום-יום" של י"ט מנחם-אב שיש המניחים ארבעה זוגות תפילין — "כל התפילין מניחים קודם מוסף"; כלומר, כשמגיעים למוסף כבר הנחת את כל התפילין, ובמוסף מתפללים בלא תפילין.
הרבי מסיים ואומר: "השיורים לומדים אחר סיום כל התפלה". מהם "השיורים"? שם, ב"היום-יום" של י"ט מנחם-אב, כשהרבי מדבר על ארבעת זוגות התפילין שמניחים, מציין שבכל אחד מארבעת הזוגות יש שיורים שלומדים חלק — את שיעורי התהילים היומי או שיעורי החומש היומי וכדומה. והרבי אומר, שבמקרה של ראש חודש, כשאתה מניח את כל ארבעת הזוגות, את השיורים אתה לומד אחר התפילה, ואין צורך ללמוד את כל השיורים לפני מוסף. עיקר הנקודה: כשתגיע לתפילת מוסף תהיה כבר לאחר כל הנחת התפילין. זהו סיום החדר היומי והעניין.