"חדר" המאתיים ארבעים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ז תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מטות-מסעי, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כפי שאומרים בחודש, אומרים מפרק ק"כ עד פרק קל"ד ועד בכלל.
תניא, ביום הזה מסיימים פרק ז' באגרת התשובה. השיעור מתחיל בעמוד 194 במילים "ואף מי", עד סיום הפרק במילים "כנגד כולם".
מקורו של הפתגם היומי ברשימה ארוכה שכתב הרבי הריי"צ בחורף שנת תרצ"ח. תוכן הרשימה עוסק בתורת החסידות ובהבדל שבינה לבין תורת המוסר ותורת החקירה, וכן בנושא התפילה — תוכנה ומהותה. זו רשימה ארוכה הכוללת שלושים פרקים, שנדפסה גם בפני עצמה כקונטרס בשם "קונטרס תורת החסידות", ומופיעה גם בסדרת אגרות-קודש של הרבי הקודם, בחלק ד'. מתוך פרק כ"ו, כמעט לקראת סיום הקונטרס, מופיע הסיפור המצוטט בפתגם היומי.
כדי להבין את הסיפור, אקדים ואקרא קטע מתוך הלכה שכתובה בהלכות פסח, בדיני הגעלת כלים — שדרך אגב קשור גם לפרשת מטות, שבה יש התייחסות לנושא הגעלת כלים. כתב אדמו"ר הזקן בהלכות פסח (סימן תנ"א סעיף י"ג): "כל הכלים שנשתמש ונבלע בהם חמץ על ידי האור בלבד" — כלי שהחמץ נבלע בתוכו על ידי האש בלבד, ולא על ידי משקה; לא היה שם בישול ורטיבות, אלא החמץ נבלע בחום. ומביא דוגמה: "כגון השיפודים" — שיפוד שדוחקים אותו לתוך הבשר, ואז הוא בולע את הטעם הבשרי לא על ידי משקה, אלא מעצם החום, מהאש.
וכלשונו: "שגוף החמץ נוגע בהם בשעת צלייתו, ואין ביניהם שום משקה שיוליך טעם החמץ" בתוך השיפוד; אין כאן מים כדי צורכם, ואף שיש טיפה — אין די בכך, ואין זה נקרא "טופח [לח]", "אלא על ידי חום האש בלבד נבלע בהם טעם החמץ". אם כן, כיצד אפשר להכשיר כלי כזה?
אומר אדמו"ר הזקן: "לפיכך, אינו נפלט מהם על ידי הגעלה במים רותחים" — אי אפשר להוציא בהגעלה במים רותחים את טעם החמץ שנבלע בשיפוד. מדוע? כי הכלל הוא "כבולעו כך פולטו" — כפי הדרך שבה נבלע האיסור, כך גם דרך פליטתו. ממילא, כלי שנבלע בו חמץ על ידי משקה — נפלט ממנו על ידי הגעלה במים רותחים; אך שיפוד, שנבלע בו החמץ על ידי חום האש בלבד ולא על ידי משקה, אינו נפלט אלא על ידי חום האש בלבד — רק אש הכניסה, אש תוציא. ומסיים: "שילבנו באור יפה" — צריך ללבן את השיפוד באש היטב.
ומתי הסימן שהוכשר? מציין אדמו"ר הזקן שני אופנים: "עד שיהיו ניצוצות מתנזים ממנו" — שיוצאים ממנו ניצוצות מרוב היותו באש, "או עד שתשיר קליפתו העליונה" — שהקליפה העליונה של השיפוד יורדת מרוב האש והחום, שאז בוודאי נשרף כל האיסור. זו ההלכה בשולחן ערוך.
בפתגם היומי מובא קטע שאמר אדמו"ר הזקן לאחד החסידים, ואותו חסיד, בצאתו מן היחידות, אמר שהרבי לימד אותו הלכה זו כפי שלומדים אותה בגן עדן. עתה נעיין בסיפור ונבין את משמעותה הפנימית של ההלכה, כפי שהיא מופיעה בפתגם.
וכך מסופר: "אחד מהעילויים המפורסמים בעל כשרון גדול ועמקן נפלא בא לליאזנא ושקד בלימוד החסידות". כלומר, כבר קודם בואו לליאזנא היה גאון, ועתה הוסיף ידע על ידיעתו הקודמת בחסידות. "ובגודל כשרונותיו רכש לו במשך זמן קצר ידיעה גדולה ורחבה בתורת החסידות" — מרוב כישרונו, בזמן קצר ידע הרבה.
"ביחידות הראשונה שנכנס לרבינו הזקן שאל: רבי מה חסר לי?" הנה הכול כבר יש לי; אני יודע נגלה, חסידות, קבלה — מה חסר לי? "ויענהו רבינו הזקן: לא חסר לך מאומה" — אדמו"ר הזקן בעצמו מעיד עליו שבאמת אינו חסר דבר, "כי ירא אלוקים אתה ולמדן". ובכל זאת — "רק צריך אתה להוציא את ה'חמץ'".
מהו "החמץ"? — "שהוא הישות וגסות הרוח". הישות וגסות הרוח שבו הן בבחינת חמץ, שכן החמץ תופח והוא כדבר של ישות. את זה צריך להוציא, "ולהכניס 'מצה' שהוא ביטול". המצה היא ביטול, שכן את המצה אין מניחים לתפוח. וכיצד מוציאים את החמץ ומכניסים מצה, בעוד החמץ נבלע בתוכו?
על כך הוא מביא את אותה ההלכה שהבאנו: "וכלי שנשתמש בו בישות" — "כלי" כאן היינו נפשו של האדם, שהשתמשה בישות ובגסות הרוח, "שנדמה לו שהוא אור" — שנדמה לו שהוא מתעסק בדבר חיובי; "אור" הוא אש, והאש עניינה חיובי, ולכן היה נדמה לו שזו ישות חיובית. אלא שדמיון זה ל"אור" ולאש הוא "כגון שיפודים".
ובמה זה דומה לשיפודים? כשם שהשיפוד הגשמי נכנס בדוחק לתוך הבשר ובולע כך את החום, כן כאן, אומר, "שדוחקים רגלי השכינה" — השימוש שלו בנפש, בגסות הרוח, הוא כשיפוד הדוחק את האלוקות, את רגלי השכינה, שאינה יכולה להאיר בנפשו, "ש"אין אני והוא יכולים לדור"" — שהקדוש-ברוך-הוא אינו דר בנפש שיש בה גסות הרוח.
וכיצד מוציאים משם את הגסות, את החמץ? כשם שכלי כזה של שיפוד, שנשתמש בו באור ונדמה לו שהוא אור, "צריך ליבון" באש, ומתי אנו יודעים שהליבון הועיל? — כפי שהבאנו בהלכה: "והליבון הוא עד שיהיו הניצוצות דהבירורים ניתזים ונכללים באור האמיתי". דהיינו, שיגיע למצב שכל דבר שבא עמו במגע — הניצוצות היוצאים ממנו, בירור הניצוצות — יהיה נכלל באלוקות, בלא שום ישות, שום הרגשה עצמית ושום אינטרס; הכול, ניצוצות הבירורים, נכלל באור האמיתי.
וכך, במקום שעד עתה היה נדמה לו שהישות שלו היא "אור" ודבר חיובי — לאמיתו של דבר זה היה חמץ. וכאשר יגיע למצב שהכול נכלל באור האמיתי, בכך מוציאים ממנו את החמץ ומביאים לתוכו את הביטול, את המצה. זוהי בעצם ההלכה שהבאנו קודם, וכפי שהעיד אותו חסיד — כך לומדים הלכה זו בגן עדן.
מעניין להשלים שבשבת פרשת נח תשכ"א הביא הרבי סיפור זה בהתוועדות, וביארו כביאור על החידוש הגדול של הבעל שם טוב — שעבודת התשובה אינה לחוטאים בלבד, אלא גם למי שסבור שהוא מושלם. אדמו"ר הזקן בעצמו מעיד עליו: לא חסר לך מאומה — הרי הוא באמת גאון גדול, שלם, ולו חסר לו דבר; ואף על פי כן צריך הוא לחזור בתשובה, ויש לו דרך בתשובה — לקחת את הדברים בצורה הנכונה. זהו חידושה של החסידות.
ומובא שם סיפור על הבעל שם טוב, כיצד קירב את המגיד. המגיד היה גאון גדול קודם שהגיע לבעל שם טוב, וכששמעו הבעל שם טוב אומר עניין בתורה, אמר לו: "לא, זו אינה הדרך הנכונה". ואז חזר הבעל שם טוב על אותו דבר עצמו, אך אמרוֹ בחיות עצומה. אותם הדברים ממש. ואמר לו: "אתה יודע מה ההבדל? אתה אומר את הכול, אך חסרה כאן החיות — חסרה בו האלוקות, העוצמה". החיות הזו — שאינה חסרון בחומר ובידע — היא התשובה, וזהו חידושה של תורת החסידות.