"חדר" המאתיים ארבעים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"ה תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מטות-מסעי, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ה בחודש, אומרים את החצי הראשון של פרק קי"ט — מהמילה "אשרי" שבתחילת הפרק, עד סיום אותיות למ"ד, המסתיים במילים "רחבה מצותך מאד".
תניא, ביום הזה מתחילים פרק ז' באגרת התשובה, מהמילה "ואולם", והשיעור מסתיים בעמוד צ"ז במילים "ונדכה כו'".
הפתגם נלקח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ ביום זה (כ"ה תמוז תרצ"ח), חמש שנים לפני שהוציא הרבי לאור את ה"היום-יום". המכתב ארוך מאוד וכולל נושאים מגוונים, ובהרבה ממכתביו נהג הרבי הריי"צ לצרף סיכום של תוכנם. בסיכום שבמכתב זה, בכל הנוגע לפתגם היומי, מדובר על מהותה של נקודת היהדות שבכל אחד ואחד ועל מציאותה — מהי מהות נקודת היהדות, ומהי המציאות של ביטויה.
נעיין בלשון הפתגם. המקור ביידיש, ובתרגום: "קיימים בחסידות שני ביטויים מאוד אופיניים" — שני ביטויים האופייניים מאוד לשיטתה של תורת החסידות. מהם שני הביטויים?
הביטוי הראשון: "א) יהודי מכיר באלוקות וחש את העל-טבעי ואינו זקוק להוכחות על כך". כלומר, יהודי מעצם טבעו הפנימי מרגיש אלוקות ומרגיש את הלמעלה-מהטבע, בלא כל ראָיה; הדבר ברור אצלו. זהו הביטוי הראשון.
הביטוי השני: "ב) יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות". לכאורה אלו שני ביטויים נפרדים.
אך הרבי הריי"צ מסכם במכתב: "האמת היא ששני הביטויים - אחד הם" — שני הביטויים הם למעשה דבר אחד. ובמשפט אחד הוא משלב את שניהם יחד: "יהודי מכיר באלוקות וחש את הלמעלה מן הטבע - לכן אינו יכול להיות מנותק מאלוקות".
בהמשך המכתב מסכם הרבי הריי"צ את שני הביטויים: הראשון מבטא את מהותה של נקודת היהדות, והשני — את מציאותה. המכתב מעורר מאוד את נמעניו להשפיע על יהודים ולפעול עליהם, ובלשון מעניינת אומר הרבי הריי"צ: כל התעוררות שמעוררים בה את הזולת היא ניצוץ אלוקי היוצא מלבו של המעורר. ואם הניצוץ קולע למטרה — לנקודת היהדות של המתעורר — אין לשער את פעולתו; מכל "פגיעה למטרה" עשויות לצמוח תוצאות אדירות.
ביטוי זה חוזר בעשרות מקומות ומכתבים. באחד המכתבים מצטט הרבי את הדברים — שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להתנתק — ומוסיף: לעתים אדם נתקל במציאות שאינה תואמת לכאורה לדברים אלו, והדבר מכניסו לייאוש, כאילו הפתגם אינו רלוונטי ואקטואלי תמיד. על כך הוא אומר, שיש לזכור כי לכל אחד שתי נפשות; יש בו גם נפש בהמית, המפריעה ומסתירה. אך לאמיתו של דבר, זוהי מהותו האמיתית והפנימית של כל יהודי — כך יש להסתכל עליו, כך יש להסתכל על עצמנו, וממילא גם על הזולת.