"חדר" המאתיים שלושים ותשעה בהיכל היום-יום.
שבת קודש, כ"א תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פנחס, שביעי עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"א בחודש, אומרים מפרק ק"ד עד פרק ק"ה.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ד' באגרת התשובה. השיעור מתחיל בדף צ"ד, וביאור העניין מסתיים בדף צ"ה במילה האחרונה של פרק ד', "הוי' וכו'".
בפתגם היומי מובא תחילה מנהג, ולאחריו הפתגם. "אין מברכים שהחיינו בין המצרים ואפילו בשבת". דבר זה נפסק בעיקרון בשולחן ערוך (סימן תקנ"א), שאין מברכים שהחיינו בימים אלו. הטעם בפשטות: בשהחיינו אנו מודים להקדוש-ברוך-הוא שהגיענו לזמן הזה, וכיוון שאנו בימי בין המצרים המציינים את החורבן, אין זה שייך לברך שהגענו לזמן הזה.
חילוקי הדעות בהלכה הם לגבי שבת: יש דעות שבשבת כן מברכים שהחיינו, ויש דעות שאין מברכים; ויש דעות בנוגע למקרה ששבעה עשר בתמוז עצמו חל בשבת ונדחה הצום ליום ראשון, האם בשבת זו מברכים או לא. כאן מביא הרבי את הכרעת המנהג שלנו, שאין מברכים שהחיינו בין המצרים ואפילו בשבת — בשונה מספירת העומר, שבשבתותיה כן מברכים שהחיינו.
הפתגם עצמו הוא תמצית מתוך מאמר של הרבי הקודם, דיבור המתחיל "אמר רבי יהודה, לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא וכו'", משנת תרצ"ד, וממנו מביא הרבי קטע הקשור לאופן ההתייחסות למקום המקדש בזמן החורבן.
וכך הוא אומר: "כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — זהו לשון הפסוק שבו מצווה התורה בפרשת תרומה על בניין בית המקדש. ודייקו חז"ל: לא נאמר "בתוכו" אלא "בתוכם", והכוונה "בתוך כל אחד ואחד מישראל". יש בזה משמעות רוחנית, הנגזרת גם מן המשמעות הגשמית.
מהי המשמעות הרוחנית? "בתוכם" — "שבכאו"א מישראל תוכיות נקודת פנימית לבבו הוא מקדש לשבתו ית'". כלומר, פנימיות נפשו של יהודי היא בית המקדש הקיים בלבו של כל אחד ואחד.
יש כאן דמיון מעניין בין המקדש הגשמי למקדש הנפשי. במקום שעליו עמד בית המקדש ישנם המבנים שבהם היה בית המקדש, וישנו המקום — היסודות שעליהם עמד. "והנה מקום המקדש", דהיינו היסוד והבסיס שעליהם עמד בית המקדש, "גם בזמן הגלות והשימום - קדוש הוא". מן המקום מעולם לא נעלמה הקדושה; גם בזמן הגלות, וגם בזמן שהבניינים שוממים או נחרבו, המקום עצמו נשאר קדוש.
"וכדאיתא בשמות-רבה פ"ב: "אמר רב אחא לעולם אין שכינה זזה מכותל המערבי"". כלומר, המקום נשאר תמיד קדוש, אף בזמן החורבן; "וכל עניין השיממון" וההיעדר של גילוי קדושה "הוא בהבנינים" בלבד, המבנים עצמם נחרבו, הקירות נפלו ונשרפו, אך המקום עצמו נשאר בקדושתו, והיסודות נשארו בקדושתם — ובפרט הכותל המערבי, שהכותל עצמו נשאר.
ומהו הנמשל? "וכן הוא גם במקדש הפרטי שבכאו"א מישראל" כיוון ש"שכנתי בתוכם" הוא בתוך כל אחד ואחד, גם כאן יש את השיממון שהוא בבניינים, ויש את היסודות הנשארים בקדושתם. "דהיסוד הוא שלם זך וטהור " — כלומר, בעצם נשמתו של יהודי לעולם לא נופלת חולשה.
"וכמ"ש "אני ישנה ולבי ער"": מהו "אני ישנה ולבי ער"? "ואיתא במדרש-רבה: "אני ישנה מן המצוות ולבי ער לגמילות חסדים, אני ישנה מן הצדקות ולבי ער לעשותן"". כלומר, אף שיש חלקים מסוימים — החלק הגלוי — שאין רואים בהם ערנות, הפנימיות תמיד נשארת בערנות.
"דכל ענין השימום, ר"ל, שישנו בישראל" — מצב שיהודי אינו צדיק, ולעתים פחות מבינוני — היכן הוא החיסרון? "הוא רק בדוגמת הבנינים שמחוץ ליסוד" דהיינו בחלק הגלוי והעליון; שם יכול להיות שיממון, "אבל היסוד דמקדש הפרטי הוא בקדושתו". היסוד הפנימי תמיד נשאר בקדושתו ולעולם אינו הולך לאיבוד. זהו סיום הקטע הנזכר, הנמצא כמעט לקראת סוף המאמר שהוזכר.
באשר לרמז לספרי הרמב"ם: ביום אתמול סיימנו את ספר משפטים, וניכר שספר שופטים נמצא בעיקר בסיום ה"היום-יום", ממש בימים האחרונים שבהם מסיים הרבי את ה"היום-יום" — עד סוף חודש כסלו. אף על פי כן, גם בפתגם היומי אפשר למצוא רמז להלכות הראשונות של ספר שופטים, שהן הלכות סנהדרין.
בהלכות סנהדרין, בתחילת הפרק הראשון, קובע הרמב"ם את מקומה של הסנהדרין: הוא כותב שהם יושבים על פתח העזרה, על פתח הר הבית. גם כאן יש התייחסות לכך שאף אם באים ואין רואים את הסנהדרין יושבים על הפתח, אין רואים את פתח העזרה ואת פתח הבית — אמנם יש שיממון, אך השיממון הוא רק בבניינים, ואילו היסוד בוודאי נשאר תמיד בכל הטוב.