"חדר" המאתיים שלושים ושמונה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ' תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פנחס, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ' בחודש, מפרק צ"ז עד פרק ק"ג כולל.
תניא, ממשיכים את פרק ד' באגרת התשובה. השיעור היומי בעמוד צ"ד, מהמילים "ככה ממש" עד המילה "האותיות".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ לרב חדקוב, בחורף תרצ"ו. במכתב עצמו מבואר הנושא בהרחבה רבה, וכאן מסכם הרבי בקצרה את נקודת הדברים. יש מכתב אחר של הרבי הקודם, מו' אדר תש"ד — שיצא כבר לאחר ה"היום-יום" — שבו מפורט ומוסבר אותו נושא היטב.
הנושא הנידון כאן, כפי שכתוב בכותרת, הוא "שלושה מיני התבוננות הם". בהתבוננותו של אדם בעניין שהוא לומד ישנם שלושה סוגים, התלויים בהזדמנות ובהקשר — לאחר מה הוא מתבונן, ולקראת מה, ומהי המטרה. שלושת סוגי ההתבוננות הם כמו סולם המתקדם שלב אחר שלב. נעבור על השלבים ונסביר אותם.
השלב הראשון — "א', התבוננות לימודית". מהי התבוננות לימודית? "אחר שמבין הענין על בוריו, הוא מתבונן בעומק הענין ההוא, עד שהשכלי מאיר אצלו". ישנה התבוננות בשעת הלימוד — שאין הכוונה אליה כאן — שבה האדם מרוכז להבין את פרטי הנושא הנלמד. אך כאן מדובר לאחר הלימוד: לאחר שהאדם למד עניין, והבין את כל פרטיו, ועתה, לאחר שסיים הכול, הרי הוא כאדם המסתכל מרחוק על תמונה כדי לראותה בכללותה — התבוננות שנועדה לקלוט את המשמעות השכלית של התמונה כולה יחד. זו נקראת "התבוננות לימודית": לאחר הבנת הפרטים, אתה מתבונן עד שמאיר אצלך הרעיון השכלי של העניין. זהו השלב הראשון בשלבי הסולם.
יש ביטוי שאמר פעם הרבי הרש"ב, שמוטב שאדם יתבונן בנושא אחד ארבעים ושתיים פעמים, מאשר יחשוב על ארבעים ושניים נושאים זה אחר זה. כשלומדים ארבעים ושניים נושאים בזה אחר זה, בסופו של דבר ייתכן שלא התחברת לשום דבר; אך אם אתה מתבונן בעניין אחד ארבעים ושתיים פעמים, הוא נעשה חלק ממך ומשפיע עליך. כך גם כאן: לאחר שלמדת את כל הפרטים, אתה מתבונן להפנים את עומק העניין בכללותו. זהו השלב הראשון.
"ב'" — מהו השלב הבא? התבוננות "שקודם התפילה", שהיא כבר מסוג אחר. את העניין האדם כבר למד והבין, ועתה, כשמכין את עצמו לתפילה, ישנו סוג נוסף של התבוננות באותו עניין עצמו. מהי התבוננות שקודם התפילה? "ענינה הרגש חיות הענין שלמד, ולא הרגש השכלי כמו בהתבוננות לימודית". בהתבוננות זו שקודם התפילה, המטרה היא ליצור אצל האדם חיבור רגשי לדבר שלמד. האדם מתבונן באותו נושא עצמו שלמד שעה שלמה קודם לכן, אך עתה מנסה להרגיש אותו. לשון המכתבים היא — "להתבונן בכללות הנועם והערבות שבאותה סוגיה"; כלומר, לא ההבנה בלבד, אלא, לאחר שהאדם הבין את העניין, הוא מתחבר אליו באופן רגשי. לזה הרבי הריי"צ קורא כאן "הרגש חיות העניין". זו ההתבוננות השנייה, שקודם התפילה.
לאחר שני שלבים אלה — התבוננות שלאחר הלימוד והתבוננות שקודם התפילה — מגיעים לשלב השלישי. "ג' — שבתפילה". זו התבוננות בעת התפילה עצמה, שאדם המתפלל עוצר תוך כדי תפילתו וחושב על העניינים שלמד בבוקר או אתמול. מהו סוג ההתבוננות עתה? את העניין השכלי כבר הבין היטב בסיום לימודו, ואת החיבור הרגשי לרעיון — כמה נפלא הדבר — כבר עשה קודם התפילה. אם כן, מהי ההתבוננות שבשעת התפילה? "ענינה הרגש האלוקות שבענין שלמד"; כאן המטרה היא לעורר את הרגשות המתחייבים מן הנושא שלמדת.
למשל, אם למד האדם על כך שכל העולמות בטלים לקדוש-ברוך-הוא: בשלב הראשון הוא מבין את הרעיון על ידי הדוגמאות והמשלים המבארים אותו; בשלב השני מתחבר רגשית לדבר, אך עדיין לא נעשה חלק מן העניין עד כמה שהוא מחייב את חייו; ובשלב השלישי עליו להתבונן כך שיתעורר בנפשו רגש של התבטלות לקדוש-ברוך-הוא. זהו "הרגש האלוקות שבעניין" — לא רק רעיון יפה שהאדם למד, ולא רק התרגשות מנועם הרעיון, אלא: "היכן הדבר מדבר אליי בחיי?".
או, למשל, אם מתבונן האדם כיצד הקדוש-ברוך-הוא משפיע על העולם שפע רב ונותן חסד גדול: בשלב הראשון מבין את כל ההשפעות שהקדוש-ברוך-הוא נותן; בשלב השני, מתרגש מהדבר הגדול שהוא עושה; ובשלב השלישי, בזמן התפילה, עלין להתבונן כמה עליך לאהוב את הקדוש-ברוך-הוא — מאחר שהוא משפיע עלינו כל כך, הרי יש בזה לעורר את הרגשות המתחייבים מן הנושא בחייו. שהאדם מרגיש את האלוקות שבדבר, ואז הדבר משנה את חייו ואת רגשותיו באופן ממשי.
לאחר שאמר את שלושת השלבים, מסכם הרב הריי"צ וכותב: "שלש אלה הם שליבות סולם ההרגשה". כלומר, האדם לא יוכל להגיע לשלב השלישי — להרגיש כמה העניין האלוקי מחייב אותו — באם לא עבר בפשטות את השלב הראשון, להבין היטב את הסוגיה, ואת השלב השני, להתחבר אליה רגשית, ורק אז להתבונן "מה הדבר אומר לי בחיים". אי אפשר לדלג על שלבים; בדרך כלל הדבר מתקדם בצורה מדורגת.
"ורק בחסדי השם יתברך עמנו" — רק מפני שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותנו ועושה עמנו חסדים — "מרגישים לפעמים - "דעהערט מען" [ביידיש: הרגש פנימי]" לעתים מרגישים "געטלכקייט" — אלוקות — בלי שום עבודה כלל. לעתים ייתכן שפתאום מתעורר אדם ומרגיש "כמה אני אוהב את הקדוש-ברוך-הוא, כמה אני מרגיש חיות, כמה אני אין ואפס". התעוררות כזו, בלא הכנה של כל השלבים הקודמים, באה רק בחסדי השם, שלעתים מאיר לאדם עניין כזה. וכיצד ייתכן שיאיר עניין כזה? "והוא מפני מעלת העצמות שיש בנשמה" — מאחר שיש ליהודי נשמה אלוקית הקשורה לעצמותו של הקדוש-ברוך-הוא, ייתכן שפתאום יתעורר בו רגש אלוקי בלא הכנה. אך זה קורה רק בחסדי השם לעתים, ואין זה הסדר הרגיל.
"אבל מצד העבודה שבכח עצמו מוכרחים שלש הנ"ל" — כאשר אדם רוצה להגיע ליעד זה בכוחות עצמו — מוכרחים שלושת השלבים הנ"ל. אי אפשר לדלג על שלבים: אם האדם לא יבין היטב את הסוגיה ולא ירגיש היטב את החיות שבעניין, אין סיכוי שירגיש עד כמה הדבר מדבר אליך ומחייב אותך. אלו שלושת השלבים שצריכים להיות בצורה בריאה ונכונה.
הרמז בספרי יד החזקה לרמב"ם. הגענו כעת לסיום ספר משפטים, בהלכות האחרונות שבהלכות נחלות, בהלכה האחרונה. אפשר בדרך רמז לקשר זאת לתוכן הפתגם. בסיום הלכות נחלות מדובר על אדם שנפטר והשאיר ילדים קטנים יתומים, שאינם יכולים להתעסק עם הנחלה שירשו. יש מושג הנקרא "אפוטרופוס", שבית הדין מעמיד אדם לאפוטרופוס, והוא מטפל בהם עד שיגדלו, ועושה פעולות שונות כדי להחזיק את הנכס וכדומה.
ההלכה אומרת שאנו בוטחים באפוטרופוס ומאמינים לו, ואין הוא מחויב לתת דין וחשבון על כל שקל בדיוק — מה הוציא ולאן הלך; הוא רק יצטרך, בשלב מסוים שיגדלו היתומים, לתת שבועה כללית שעשה הכול למענם, אך אינו חייב להחזיק חשבונות מפורטים. אולם הרמב"ם מסיים את ההלכות ואומר: אף שאין הוא צריך לתת דין וחשבון לבני אדם, עליו לחשב בינו לבין הקדוש-ברוך-הוא; יש בורא עולם, והוא אבי יתומים, ולפניו עליך לתת חשבון.
וזה קשור למה שאמרנו: האדם יכול לנהל את העניינים בצורה הגיונית ושכלית, והכול טוב ומצוין; אך להרגיש את האלוקות שבדבר פירושו להרגיש שיש בעל-הבית. אף שלפי הסדר הרגיל האדם עשה הכול כראוי ומסודר, כל עוד לא התחבר לעניין האלוקי שבדבר — אין הדבר מושלם. בדרך רמז אפשר לחבר כאן את ההלכה לתוכן הפתגם היומי.