"חדר" המאתיים שלושים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום חמישי י"ט תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פנחס, חמישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, מפרק צ"ד עד פרק צ"ו כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים פרק ד' באגרת התשובה. השיעור מתחיל בעמוד 186 במילים "אך העניין", ומסתיים בדף צ"ד במילים "אחיה וכו'".
הפתגם היומי עוסק בהנהגתו של הרבי הרש"ב בעניין אמירת תפילת הדרך. מקור הדברים הוא ברשימת היומן שרשם הרבי ממה ששמע מחמיו, הרבי הריי"צ.
נקדים: בהלכה, בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן (סימן ק"י), עוסק אדמו"ר הזקן בתפילת הדרך. בסעיף ז' הוא מבאר, שכידוע תפילת הדרך מסתיימת ב"ברוך" אך אינה פותחת ב"ברוך", ובכל זאת כדאי להסמיכה לאיזו ברכה, ואז היא נחשבת "ברכה הסמוכה לחברתה" ואין צורך לפתוח בברוך — למשל אחרי ברכות השחר, אחרי ברכה אחרונה באמצע היום, או אחרי ברכת אשר יצר וכדומה. זה לגבי הפתיחה שלפניה.
בשולחן ערוך מדובר על אמירת תפילת הדרך כשאדם יוצא לדרך ונוסע מביתו. לעומת זאת, בסידור של אדמו"ר הזקן, בפסקי הסידור, מוסיף אדמו"ר הזקן שלא רק ביום שהאדם יוצא לדרך הוא אומר את תפילת הדרך, אלא גם בשאר הימים שהוא מתעכב בדרך עד שובו לביתו — אפילו כשהוא מתעכב במלון, שכן הוא עדיין מחוץ לביתו ובדרך. וכותב אדמו"ר הזקן בסידור, שיאמר אותה בכל בוקר ויחתום בחתימת הברכה, "ברוך אתה שומע תפילה", בלי הזכרת השם בסיום תפילת הדרך. על דרך זה מופיע גם בספר המנהגים של חב"ד, כהוראה לרבים.
כעת נעיין בפתגם היומי. כותב הרבי: "מהנהגות אדוני אבי מורי ורבי" — הרבי הריי"צ מספר על הנהגות אביו, הרבי הרש"ב — "כשנסע מביתו, אף שנשאר במקום אחד כמה חדשים", כלומר הרבי הרש"ב נסע מביתו, ואף שנשאר והתעכב במקום מסוים כמה חודשים, לא היה בביתו, "היה אומר בכל יום לאחר התפילה, תפילת הדרך בלא שם ומלכות".
מהו לכאורה הדגש שבמנהג זה? עצם אמירתה בכל יום כבר מופיעה, כאמור, בסידור של אדמו"ר הזקן. הדגש כאן הוא שהיה אומרה "לאחר התפילה", בסמיכות לתפילה. מהו הדגש לאומרה לאחר התפילה?
הרבי ביאר בהתוועדות י"ב תמוז תשכ"א, ישנן ברכות מסוימות שיש ספק אם יש לאומרן, וכדוגמה הוא מביא את עניין תפילת הדרך: אדם שכבר אמרה ביום הראשון בעת נסיעתו, אינו צריך בהכרח לברך תפילת הדרך בימים הבאים. ומכל מקום, הרבי הרש"ב נהג להסמיכה לתפילה; שהרי בתפילה יש ברכה בשם ומלכות, ובזה שהסמיך את תפילת הדרך לתפילה — סיום תפילת הדרך, אף שנאמר בלא שם ומלכות, נחשב כהמשך לתפילה, והברכות שבתפילה נחשבות גם על סיומה של תפילת הדרך. ואף שמזמן אמירת הברכות שבתפילה ועד תפילת הדרך שלאחריה יש לכאורה הפסק של כמה קטעים באמצע — כידוע, אין זה נחשב כהפסק.
[על דרך זה אומר הרבי במקום אחר לגבי תפילין של רבנו תם, שאין מברכים עליהן, ובכל זאת כותב הרבי שכדאי מאוד להניחן מיד לאחר תפילת שחרית, ואז הברכה שבירך על תפילין של רש"י ממשיכה גם על תפילין דרבנו תם. יש שם התייחסות, שאף שיש הפסק ארוך מאז הברכה על תפילין של רש"י ועד הנחת רבנו תם, אין זה הפסק בענייני חול אלא הפסק בענייני תפילה, וכיוון שכך אינו נחשב הפסק לעניין זה, והברכה שבירך על רש"י יכולה להתחבר גם לרבנו תם שמניח לאחר התפילה].
נקודה זו, שכדאי לברך בכל יום אפילו במלון, כתבה אמנם אדמו"ר הזקן בסידור, כפי שהזכרנו — אך את הנקודה שיאמרו זאת לאחר התפילה לא כתב אדמו"ר הזקן בסידור; ומכל מקום, כך נהג הרבי הרש"ב, וזהו מה שכתוב בפתגם היומי.
יש להעיר על דבר שצריך עיון בלשון הפתגם, שכאשר היה אומר את תפילת הדרך בכל יום, אמרה "בלא שם ומלכות". אמירתה "בלא שם", בלי הזכרת ה', היא כפי שכתוב בפועל בסידור. אך המילה "מלכות" כאן צריכה עיון, שהרי לעולם אין מזכירים "מלכות" ("מלך העולם") בתפילת הדרך, גם ביום הראשון; ואם כן, מהו החידוש כאן ב"בלי מלכות"? העיקר הוא ה"בלי שם". ישנם כמה אופנים בהתייחסות לעניין, ורק באנו להעיר על תוספת המילה "מלכות".
באשר לקשר בין הפתגם היומי להמשך סדר הרמב"ם שהזכרנו: אנו נמצאים כעת בספר משפטים, בהלכות טוען ונטען. ניתן לרמז לפתגם היומי בסיום הלכות טוען ונטען, בפרק ט"ו, בהלכות האחרונות. יש שם דיון על אדם שנסע מביתו למדינת הים, והיה לו שדה, ותמיד היה לו שביל דרך שדרכו היה מגיע לשדהו; וכששב, איבד את הדרך ואינו יודע — שכן סביב שדהו יש שדות נוספים — מאיזה צד הייתה לו חזקה לעבור ולהגיע לשדהו. יש שם דיון שלם אם עליו לקנות בכסף מלא דרך חדשה מאחד מבעלי השדות, ובאיזה מצב תפס חזקה מחודשת על דרך מסוימת. על כל פנים, יש כאן דיון על אדם נוסע שאיבד את דרכו — ובכך רמז לענייננו, שאדם הנוסע מביתו אומר תפילת הדרך כדי שהדרך תעבור עליו בשלום ובהצלחה.