"חדר" המאתיים שלושים ושישה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י"ח תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, פנחס, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ח בחודש, שני פרקים — פרק פ"ח ופרק פ"ט.
תניא, ביום הזה מתחילים את החלק הראשון בפרק ד' באגרת התשובה, מתחילת הפרק במילה "ואולם", ומסתיים במילה "בנעימים".
הפתגם היומי לקוח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ באותו תאריך, י"ח תמוז, ארבע שנים לפני כן (תרצ"ט). את חלקו הראשון של מכתב זה כבר ראינו בפתגם של כ' סיון, שאף הוא נלקח מאותו מכתב.
נאמר את תוכן המכתב בקיצור: הרבי הריי"צ עונה לאחת מבנות החסידים, ומבקש להסביר לה את ההבדל בין "מקיף" ל"פנימי". תוך כדי ביאור ארוך בהבדל שבין מקיף לפנימי, הוא מביא דוגמה משני חסידים. חסיד אחד, רבי משה וילנקר — עליו נלמד בפתגם היומי — היה חסיד "פנימי". לעומתו, החסיד השני, רבי יקותיאל ליעפלער, נקרא חסיד "מקיפי". אחד ההבדלים שבא לידי ביטוי בולט מאוד ביניהם היה ההתייחסות ליחידות אצל אדמו"ר הזקן — ההכנה ליחידות, היחידות עצמה, ואופן ביטויה בחייהם לאחר מכן.
שם מסביר הרבי הריי"צ, שרבי יקותיאל ליעפלער כאילו "קפץ" ליחידות אף בלא הכנה, ו'סגר' את הכול באופן מקיף. לעומתו, רבי משה וילנקר, שהיה חסיד פנימי, לקח את הדברים בצורה הרבה יותר עמוקה ופנימית. את הקטע העוסק ברבי משה וילנקר מביא הרבי כאן בפתגם של י"ח תמוז.
ומה אומר הפתגם? המקור ביידיש, ובתרגום: "אדמו"ר הזקן התבטא על ר' משה ווילענקער: משה הוא בעל מוחין דגדלות" — למשה יש, בתכונותיו האישיות, מוחין דגדלות שחננו בהם הקדוש-ברוך-הוא. "מוחין דגדלות" פירושו לקיחת הדברים בצורה עמוקה ופנימית. הדבר דומה להבדל שבין ילד קטן, שיש לו "מוחין דקטנות", ולוקח כל דבר בצורה רגשית ונקודתית, לפי הרגע, בלא העומק הגדול של העניין — לבין מי שיש לו "מוחין דגדלות", הלוקח את הדברים בצורה עמוקה, גדולה, מופלאה ומופשטת, והוא כלי לקבל את אור הנפש בצורה הרבה יותר גדולה. אם כן, למשה היה מוחין דגדלות מעצם טבעו.
"ובעשר השנים ש'עבד' והתייגע הוא 'עיבד' מוחין רחבים" — ועשר שנים התייגע רבי משה ויגיעתו גרמה שיפעל בעצמו התרחבות מוחין בצורה מופלאה הרבה יותר ממה שהיה לו קודם לכן. הוא הפך לאדם ברמה פנימית גבוהה מאוד.
ההמשך בא לתאר מתי היו אותן עשר שנים שבהן התייגע רבי משה. ההסבר הוא שעשר השנים התחלקו לשניים: "שלוש שנים התכונן ר' משה ווילענקער ליחידות אצל אדמו"ר הזקן", הוא לא נכנס בפתאומיות, כפי שמסופר על ה"קפיצה" של החסיד השני; רבי משה וילנקר עבד על עצמו שלוש שנים כדי שיהיה מוכן כלל להיכנס ליחידות.
ולאחר שיצא מהיחידות הראשונה אצל אדמו"ר הזקן, "ונשאר אחר-כך שבע שנים בליאזנא כדי ליישם את היחידות בעבודה בפועל" — נשאר עוד שבע שנים בליאזנא אצל אדמו"ר הזקן. ומה הייתה מטרתו בשבע שנים אלו? ליישם את התכנים ששמע ביחידות בעבודה בפועל. אלו הן עשר השנים שבהן התייגע, ואשר העלו אותו לרמה גבוהה הרבה יותר.
כדי לבאר את קשר הדברים לספרי הרמב"ם, נקדים עניין בהלכות שיעבוד נכסים: לעתים הלווה משעבד את נכסיו עבור ההלוואה, ומשום כך יכול המלווה, כעבור זמן, אם אין ללווה כסף לשלם, לבוא ולקחת ממנו את הנכס. ואף אם מכר הלווה את הנכס לאדם אחר, או נתנו לו במתנה — כיוון שהנכס משועבד לחוב, יכול המלווה להוציאו מידיו; זה נקרא "לטרוף" מן הלקוח או ממקבל המתנה.
כעת יש דיון: מה קורה אם מקבל המתנה קיבל קרקע במתנה באופן תמים, ובמשך הזמן שהקרקע אצלו השביח אותה בעבודתו העצמית, מעבר לשוויה בעת שקיבלהּ [לדוגמה שקיבל שטח קרקע שומם ונטע בו עצים וכו']. לאחר זמן רוצה בעל הנכס המקורי, שהנכס משועבד לו, לבוא ולקחת את הנכס. הרי שאת עצם הנכס ייתכן שייקח, אך לגבי השבח שהשביח בעבודה עצמית — יש הבדל בין מקבל מתנה לבין קונה. אצל קונה יש יותר מקום לבעל החוב לגבות — לעתים חמישים אחוז, ולעתים הכול, תלוי מה גרם להשבחה. אך במקבל מתנה, אם השביח את הנכס בעבודה עצמית, ההשבחה היא שלו, ואין אדם יכול לקחתה ממנו.
וזהו, בעצם, תוכן הפתגם: לחסיד וילנקר ניתן מלמעלה "מתנה" — מוחין דגדלות; אך הוא עבד והתייגע עשר שנים כדי להשביח את נפשו באופן של "מוחין רחבים", ולכן היה הדבר שלו לגמרי — עניין שאי אפשר ליטלו ממנו.