"חדר" המאתיים שלושים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ג תמוז, חג הגאולה ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בלק, שישי עם פירוש רש"י.
תהילים, פרק ס"ט עד פרק ע"א כולל.
תניא, ביום הזה לומדים את כל פרק ב' באיגרת התשובה, מתחילתו במילים "אך כל" עד סיום הפרק במילים "יום רצון".
כפי שכבר ראינו גם בפתגם של היום הקודם, גם בו נכתב אותו הלשון כמו כאן "אין אומרים תחנון". שני הימים הללו, י"ב וי"ג תמוז, שניהם ימי חג הגאולה. יום י"ב תמוז, כפי שראינו בפתגם, הוא היום שבו התבשר הרבי [הריי"צ] על הגאולה; ולעומת זאת, כאן, כפי שנלמד מיד מה אירע בי"ג תמוז.
מה אירע ביום י"ג תמוז? על כך אומר: "יום בו יצא כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א לחירות" — הרבי הקודם יצא בפועל מהגלות שהיה בה בעיר קסטרומה, כפי שמפורט מיד בהמשך.
כאן מגיע ציטוט שמקורו ביומן שכתב הרבי הריי"צ על כל תקופת המאסר, ובו הוא מסכם בעצמו את כללות הזמן שהיה במאסר. הרבי מצטט מתוכו שני קטעים: "המאסר הותחל רבע על שעה השלישית" — את המאסר התחילו בשעה שתיים ורבע לפנות בוקר, שהיא רבע שעה בתוך השעה השלישית; "אור ליום רביעי, חמישה עשר בסיוון תרפ"ז" — באותו לילה, כפי שהוא מתאר, באו אליו לביתו ולקחוהו למאסר.
אחר כך "התעכב בגלות". כאן אין פירוט שביום ג' תמוז יצא מהכלא ונשלח לגלות, אלא מובא כבר הסיכום של השלב השני, כששלחוהו לגלות. כמה זמן שהה שם? "התעכב בגלות בעיר קסטרמה עד חצי שעה אחר חצות היום, יום הרביעי, שלושה עשר בתמוז תרפ"ז".
[ביומן שבו מסכם הרבי הריי"צ את התאריכים הללו, הוא אף מפרט בדיוק כמה זמן היה במאסר וכמה בגלות: במאסר היה שמונה עשר יום, אחת עשרה שעות וחמש עשרה דקות, ובגלות היה תשעה ימים ושבע עשרה שעות — ממש סיכום מדוקדק.
הרמז בכך מעניין מאוד. כשהרבי מתייחס לזה ברשימתו, המודפסת בהוספות ללקוטי שיחות חלק י"ג (ע' 242), הוא עורך חשבון: אם נסכם את כל הזמן שהיה במאסר ובגלות, כל הימים יחד, ונוסיף עוד יום — שכן אף שבפועל יצא ביום רביעי מרשותם, כלומר היה משוחרר, בפועל לא עזב את העיר קסטרומה עד למחרת, יום חמישי — הרי שבסך הכול, כל הזמן יחד, היה עשרים ותשעה ימים, ארבע שעות וחמש עשרה דקות. משמע: עשרים ותשעה ימים שלמים ומקצת מן היום השלושים.
ומהו הרמז בדבר? כנגד שלושים שנות הנשיאות של הרבי הריי"צ. הרבי הריי"צ קיבל את הנשיאות בהסתלקות אביו, הרבי הרש"ב, בב' ניסן תר"פ, והסתלקותו הייתה בי' שבט תש"י — שלושים שנה, קצת פחות, כמעט חודשיים פחות. הרבי עורך חשבון שכנגד כל שנה של נשיאות הרבי הריי"צ היה יום אחד במאסר. ואף שלכאורה חסר עוד מעט כדי להשלים בדיוק את המספר, אומר הרבי שאם נוסיף עוד יום — מן המאסר השישי [מאסר קודם שהיה], שגם הוא היה לאחר הסתלקות הרבי הרש"ב ונכלל כבר בחלק מנשיאותו — אזי אם ניקח את כל זמן המאסר יחד, גם בשישי וגם בשביעי, יוצא בדיוק "יום לשנה". זהו הרמז שהרבי מביא].
נמשיך בקריאת הפתגם: "ממכתב כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א לחג הגאולה". כאן מובא ציטוט ממכתב שכתב הרבי הריי"צ חמש שנים לאחר הגאולה, בחודש סיוון תרצ"ב. המכתב מופנה "לאנשי שלומנו שבאתר ואתר" — מכתב כללי לכל החסידים — והרבי מצטט ממנו שניים-שלושה קטעים. "הנני שולח מאמר" — הוא שלח לחסידים מאמר. בציטוט אין מצוין באיזה מאמר מדובר, אך במכתב המקורי כתוב שהיה זה מאמר דיבור-המתחיל "והאר עינינו בתורתך".
ומה משמעות ההשתתפות במאמר? "השתתפותי עם ידידנו אנשי שלומנו שיחיו בכל מקום מושבותיכם להצלחה" — בכך שהוא שולח מאמר לחסידים, הוא משתתף עמם; "ולהיות אתכם עמכם בהתוועדותכם בדבר חיזוק דרכי החסידות, בקביעות ושמירת זמני לימוד דברי אלוקים חיים, ולהתעורר בקיום ענייני הלימוד".
המכתב נכתב בחודש סיוון, כהכנה לקראת י"ב תמוז של אותה שנה. שכן בי"ב תמוז יושבים החסידים ומתוועדים, ולכן שולח להם הרבי מראש מאמר חסידות — שהוא השתתפות עמם יחד — כדי להביא גם את התוכן של ההתוועדויות שצריכות להיות ביום כזה. ומה הדבר אמור לפעול? חיזוק לימוד החסידות. וכך, בשליחת מאמר החסידות, משתתף הרבי ממש עמם בהתוועדות.
יש שם קטע נוסף שאותו הרבי לא מצטט כאן, ובו מבקש הרבי הריי"צ מהחסידים לשים לב ולשים נפש לחזק את הישיבות שתחת הנהגתו. הוא פונה אליהם בקריאה של חיבה — להשתדל בלימוד החסידות ולהחזיק את הישיבות — ואומר שכל מי שיקיים את בקשתו, יזכירנו לברכה בגשמיות וברוחניות. זהו הקטע שאין הרבי מצטט כאן.
ואז בא סיום המכתב: "אלוקינו ואלוקי אבותינו יברך את כללות אנשי שלומנו, הם, ביתם, זרעם וזרע זרעם בתוך כלל אחינו בני ישראל, השם עליהם יחיו בכל מילי דמיטב מנפש ועד בשר" — מברך אותם בכל טוב, מנפש ועד בשר, דהיינו גם בגשמיות וגם ברוחניות.
רואים כאן שהרבי מעצים ומקשר את גאולתו לכלל ישראל, שכן זו הייתה בעצם גאולה כללית, כדבריו במקומות אחרים: "לא אותי בלבד גאל הקדוש-ברוך-הוא, אלא את כל עם ישראל".
מעניין שבאחת השיחות (ש"פ פנחס תשמ"ט, תורת מנחם תשמ"ט ח"ד ע' 56) הבהיר הרבישבדרך רמז — בכך שהבשורה התקבלה בי"ב בחודש והגאולה בפועל הייתה בי"ג בחודש — סידר זאת הקדוש-ברוך-הוא באופן שיירמז הקשר לכלל עם ישראל: י"ב הוא כנגד י"ב השבטים שבעם ישראל, והמספר מורה שמדובר במשהו הכולל את כל עם ישראל. וכתוב שבגאולה העתידה יתווסף חלק מבני ישראל גם לשבט לוי, שהוא הי"ג. ולכן יום י"ג, המורה על הגאולה בפועל, מרמז גם על הגאולה העתידה, שגם היא כמובן עניין כללי לכל עם ישראל כולו.