"חדר" המאתיים עשרים וארבעה בהיכל היום-יום.
יום שישי ו' תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, חוקת, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ו' בחודש, אומרים מפרק ל"ה עד פרק ל"ח כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק י' בשער היחוד והאמונה. השיעור מתחיל בעמוד 174, במילים "על דרך משל", עד סיום הפרק במילים "מדות כלל".
הפתגם היומי הוא מתוך מכתב שכתב הרבי הקודם בכ"ט תשרי תרצ"ח. המכתב היה מענה ליהודי שהתקשה בחסידות: הוא ראה שני מאמרים של אדמו"ר הזקן ב"ליקוטי תורה", ובשניהם מדובר באופן שבו המצוות מאירות בנשמתו של יהודי. יש במצוות כח הנקרא "כח מקיף" וכח הנקרא "כח פנימי". במקום אחד כתוב שגילוי המצוות בנשמת היהודי הוא על ידי לימוד תורה, ובמאמר אחר כתוב שבמצוות עצמן יש את הכח לגלות אצל היהודי את מהותן. על כך שאל השואל שיש כאן סתירה בין שני המאמרים.
הרבי הריי"צ נותן לו סקירה ארוכה על כל המושג של אור מקיף ואור פנימי בתורה ובמצוות. הוא מסביר שהטעם לכך שבחסידות יש לעתים הסבר כזה ולעתים הסבר אחר הוא משום שיש כמה וכמה דרגות בדבר. בכללות הוא מבאר שגם בתורה וגם במצוות יש אור פנימי ואור מקיף. אלא שבמה שהתגלה אלינו, התורה נקראת "חכמה", חכמתו יתברך, והמצוות נקראות "רצונו יתברך". ידוע שההבדל בין חכמה לרצון הוא שחכמה היא כח פנימי ורצון הוא כח מקיף. אך באמת יש גם בתורה את הכח המקיף שהוא רצון, וגם במצוות יש את החכמה שהוא כח פנימי; בשניהם יש הכל. כיום, מתגלה בתורה עניין החכמה ובמצוות עניין הרצון, ולעתיד לבוא יתגלה גם בתורה עניין הרצון וגם במצוות עניין הטעם — כמרומז במילים "טעמי תורה" ו"טעמי מצוות" שיתגלו לעתיד לבוא.
אחרי זה, מסביר הרבי הריי"צ בנפש האדם מהו "אור פנימי" ומהו "אור מקיף". "אור פנימי" הוא עבודה שהיא עם טעם ודעת ובסדר מסודר; לכל כח יש את האיבר שבו הוא פועל, בצורה מצומצמת ומדודה — זה נקרא "אור פנימי". ואילו "אור מקיף" הוא כאשר יש אצל האדם התעוררות והתפעלות כללית, מעין התרגשות בעבודת השם — זהו כח 'מקיפי'.
הרבי הריי"צ מוסיף שגם אצל האדם יש בכח המקיף דרגות, המכונות בחסידות "מקיף הקרוב" ו"מקיף הרחוק". בדוגמת מה שיש התעוררות של כל השנה, הנקראת "מקיף הקרוב" — התעוררות שאפשר מיד להורידה לתוך סדר היום; ויש התעוררות של ראש השנה ושל תשרי, הנקראת "מקיף הרחוק" — התעוררות עוצמתית מאוד, שעד שהיא יורדת לסדר יומו של האדם היא עבודה בפני עצמה.
לאחר כל האריכות הזו הוא אומר שזה בעצם מה שמבדיל בין מצוות לתורה, ובסיום המכתב מביא את הדוגמה שהיא הפתגם היומי. הוא מסיים ואומר שעל פי זה נבין את ההבדל בין מצוות לתורה:
"המצוות נמשכות ע"י המקיף שבמצוות עצמם" כלומר, כיוון שבמצוות יש אור מקיף, מה יגלה בנפש האדם את האור המקיף של המצוות? המצוות עצמן יש בהן היכולת לגלותו. ובין המצוות יש מצווה ייחודית שיש בה הכוח, שכאשר עושים אותה, היא פועלת שיאירו באדם שאר המצוות שהוא מקיים.
ועל כך הוא מביא דוגמה: "מצות צדקה, על-דרך-משל, היא מצוה כוללת, אשר כל המצוות נקראות בשם צדקה". יש בה הכוח הכללי של המצוות, דהיינו האור המקיף של המצוות, ולכן יש למצווה זו את הסגולה לפעול שכאשר מקיימים מצווה יאיר האור המקיף של המצווה, ההתעוררות שבמצווה.
"ומהאי טעמא [=ומטעם זה] נכון במאוד לתת קודם כל מצוה פרוטה לצדקה, שהוא המשכת המקיף בפנימי", ומכיוון שהצדקה נקראת מצווה כללית, יש מעלה גדולה בנתינת צדקה, ואז לקיים את המצווה. ומדוע זה פועל שהאור המקיף שבמצווה יאיר? בכוח הצדקה. במילים אחרות, המצווה מסייעת למצוות — מצוות הצדקה מסייעת שיאיר האור של המצוות, שהוא המשכת המקיף בפנימי. כשנותנים צדקה ואחר כך מקיימים את המצווה, זה פועל שהאור המקיף של המצווה, הכוח הנפלא שבה, ההתעוררות הנפשית שבה, יאיר ויורגש אצל האדם. זה נקרא להמשיך את האור המקיף בפנימי.
עניין זה שייך בכל המצוות "ומכל-מקום הוא מקיף הקרוב"; "מקיף הקרוב" פירושו שההתעוררות של כל המצוות היא התעוררות שקל יותר להורידה להרגשת האדם, שכן במצווה, כפי שאמרנו, התגלה לנו הכח המקיף שבה — שהמצווה היא רצון. ומכיוון שמלכתחילה גילה הקדוש-ברוך-הוא במצוות את האור המקיף, קל יותר להוריד גם את האור המקיף בפנימי — על ידי מצוות הצדקה.
"מה-שאין-כן תורה שהיא מקיף הרחוק ופעולתו נעלה יותר" מה שאין כן בתורה. כנ"ל, גם בתורה יש אור מקיף, אך האור המקיף שבתורה עדיין לא התגלה לנו, והוא יתגלה לעתיד לבוא. בתורה מה שהתגלה אלינו הוא האור הפנימי, החכמה. לפיכך המשכת האור המקיף של התורה אינה פשוטה כמו במצוות; התורה היא בבחינת "מקיף הרחוק", שפעולתו נעלית יותר. למקיף הרחוק יש מצד אחד כעין חיסרון, שאינו מורגש משום שהוא רחוק מאוד; ומצד שני, כשהוא כבר פועל, מעלתו שהפעולה שלו היא עצומה — כמו ההתעוררות של ימים נוראים, שהיא עוצמתית הרבה יותר מהתעוררות של יום רגיל במהלך השנה. נמצא שלתורה מעלה גדולה הרבה יותר מן המצוות.
זה בעצם מה שמבאר כאן הפתגם — ההבדל הכללי בין מצוות לתורה. ולסיכום העניין: את גילוי המצוות בנפש האדם קל יותר להוריד, ובדרך כלל בסגולת הצדקה פועלים להוריד זאת בכל המצוות. ואילו בתורה, שהיא מקיף נעלה יותר, קשה הרבה יותר לפעול ולהוריד זאת; אך כשזה כבר פועל, פעולתו בעוצמה גדולה מאוד.
לסיום, הרמז שבפתגם זה למהלך ב"יד החזקה" להרמב"ם. אנו מתחילים עתה ספר חדש ברמב"ם, הנקרא "ספר קניין". ההלכות הראשונות הן הלכות מכירה, ובהן מבוארים כל הכללים כיצד אדם יכול למכור, מה נחשב קניין וכיצד מקנים. אחד הכללים הוא שאפשר להקנות רק דבר הנמצא בפועל בעולם, דבר ממשי וקיים; אך אי אפשר להקנות למישהו דבר שאינו קיים עדיין בעולם — חוץ מאשר בצדקה.
בצדקה, אם אדם מתחייב לתת גם על דבר שאינו נמצא עדיין בעולם, הרי העניים כבר קנו אותו, אף שאינו קיים בעולם. דהיינו, המקיף הגדול הזה כבר נתפס, והצדקה מורידה אותו לכלל קיום בעולם. הרמב"ם מסביר שיש גאונים החולקים עליו, אך הוא אינו מקבל את דעתם; דין הצדקה הוא שאדם מחויב לקיים את מה שמוציא מפיו, ולכן בוודאי שהתחייבותו פועלת, שיצטרך לקיימה בפועל.
לדוגמה, אדם שאומר על הפירות העתידיים שיצמחו על העץ שיהיו לעניים — אף שהפירות עדיין אינם קיימים בעולם, יהיה חייב לקיים את דבריו ולממש את העניין, שכן בצדקה אדם מחויב לקיים. יש כאן אפוא קשר אמיתי לעניין שכוחה של הצדקה גדול, ולכן היא יכולה להוריד אף דבר מקיפי ורחוק שלא בא לעולם, להורידו לעולם ולהופכו לדבר ממשי שחייב להתקיים.