"חדר" המאתיים עשרים ואחד בהיכל היום-יום.
יום שלישי ג' תמוז ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, חוקת, שלישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ג' בחודש, מפרק י"ח עד פרק כ"ב כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק ט' בשער הייחוד והאמונה. השיעור מתחיל בעמוד פ"ז בהגהה, במילה "סוד", עד סיום הפרק במילים "מן השכל".
הפתגם היומי נלקח ממכתב שכתב הרבי הקודם בד' מנחם-אב תרצ"ו. המכתב מופנה לאחד היהודים, ובתוכו מזכיר הרבי מכתב אחר שכתב — מכתב תורני ארוך מאוד, שתוכנו הוראת דרך כיצד להעביר את יסודות היהדות ל"יהודי אשכנז", יהודי גרמניה (שהיו בחלקם יהודים מתבוללים), לעורר אותם וללמד אותם ולהראות להם את הדרך ליהדות. אגרת ארוכה מאוד זו תורגמה לכמה וכמה שפות והתפרסמה בעיתונות באותו זמן, כדי שתגיע לכמה שיותר יהודים ותעורר אותם.
במכתב זה מזכיר הרבי את אותה אגרת, ומספר על רופא מסוים. באותה תקופה כנראה שהה הרבי הריי"צ בווינה לצורכי רפואה, ואחד הרופאים סיפר לו שקרא את המכתב — בעיתון או בדרך אחרת — כמה פעמים, ושהמכתב נתן לו דרך בחיי הדת. עוד סיפר הרופא לרבי, שיש הרבה יהודים מתבוללים בפריז שהמאורעות האחרונים עוררו אותם לשוב ליהדות.
לא נכתב באילו מאורעות מדובר, אך בתרצ"ו כנראה הכוונה להתפשטות המפלגה הנאצית, שגרמה ליהודים רבים לחשוש מן הבאות — כפי שאכן הביאה לשואה ולמלחמת העולם השניה שפרצה לאחר מכן. חששות אלו עוררו בהם אנחה יהודית ושיברון לב. והרבי הריי"צ מזכיר במכתב את כוחה של "אנחה יהודית", אף שאדם נאנח בגלל קושי גשמי או בעיה פיזית, מה ערכה של אותה אנחה מבחינת חזרתו של היהודי אל הקדוש-ברוך-הוא — כפי שנלמד ממה שסיפר אותו רופא, שאותה אנחה עוררה אצל יהודים רבים את החזרה בתשובה.
זהו הפתגם היומי, שבמקורו נכתב ביידיש, ובתרגום: "אדוני אבי זקני, מורי ורבי אמר" — בכותבו "אדוני אבי זקני מורי ורבי", כוונת הרבי הריי"צ לסבו, הרבי מהר"ש."אנחה יהודית המגיעה בסיבה של לא טוב גשמי" כשיהודי נאנח מפני שאין לו טוב בגשמיות; "הוא גם תשובה גדולה"; עצם האנחה מעוררת אותו לתשובה גדולה אל הקדוש-ברוך-הוא.
"בפרט אנחה בעקבות רוחניות לא טובה - בודאי ובודאי שזו תשובה מעליותא [=מעולה]" — היא בוודאי ובוודאי תשובה מעולה וגבוהה. "האנחה עוקרת מעומק רע" — האנחה, שבה מתבטא שהדבר אכפת לו, מוציאה אותו מעומק הרע; "ומציבה במעמד טוב" — ומעמידה אותו במעמד אחר, מעמד טוב. זהו כוחה של אנחת יהודי.
בהזדמנויות שונות חזרו על פתגם זה — גם הרבי הריי"צ וגם הרבי בעצמו בהתוועדות מסוימת — אך בתוספת. כאן לא נכתב באיזה הקשר או תאריך, ומה גרם בדיוק לאנחה היהודית, אך בכמה מקומות שבהם מובא הפתגם מופיעה מילה נוספת: כשיהודי נאנח בראש השנה. ראש השנה הוא יום שבו פנימיות הנפש של היהודי פתוחה ומעוררת יותר, ולכן אנחתו באה באמת מעומק הלב, ויש לה ערך עצום. אם כן, במקומות אחדים נקשר הפתגם לראש השנה דווקא, אף שכאן הוא נאמר על עצם העניין — שיהודי נאנח, בלי קשר למצב מסוים.
יש לציין את הקשר הפתגם לסדר "היד החזקה" לרמב"ם. בימים האחרונים התחלנו את הרמזים ברמב"ם לספר נזיקין, והיום מרומז הפתגם בהלכות גזילה ואבידה. הקשר פשוט וברור: הפתגם מדבר על יהודי הנאנח מפני שיש לו חיסרון, אפילו בדבר גשמי; ובדרך כלל, מי שנגזל ממנו דבר או איבד דבר, יש לו חיסרון גשמי והוא נאנח מכך. כאן יש התייחסות למה שקורה כשאדם נאנח אפילו מחיסרון גשמי — מהו הערך הגדול שבדבר.