"חדר" המאתיים ותשעה עשר בהיכל היום-יום.
יום ראשון א' תמוז, ב' דראש-חודש, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, חוקת, פרשה ראשונה עם פירוש רש"י.
תהילים, א' בחודש, מפרק א' עד פרק ט' כולל.
תניא, ביום הזה מתחילים ללמוד פרק ט' בשער היחוד והאמונה. השיעור מתחיל בתחילת הפרק במילה "אבל", ומסתיים בעמוד פ"ו במילים "אין קץ".
הפתגם היומי קצר, והוא מבוסס על פסוק מהחומש היומי, פרשת חוקת. התוכן נלקח ממכתב חריף שכתב הרבי הריי"צ בכ' אייר תש"ב. המכתב מופנה ל"קשישי תלמידי התמימים בישיבת תומכי תמימים במונטריאל", והרבי הריי"צ כותב להם כמה נקודות.
בנקודה הראשונה הוא כותב להם שהם טועים בחושבם שההשגחה העליונה הביאה אותם למדינה זו, לקנדה, כדי לנוח — לאכול מטוב הארץ, לשבוע מטובה וליהנות מן החיים. כי בכך הם מזניחים את חובתם וייעודם בחיים. הוא מבהיר להם ש"תמים" צריך להיות מונח במטרתו בחיים, ולא בהנאות של המדינה המפותחת שבה הוא נמצא.
בהמשך לכך מצטט הרבי את המשפט הבא, שתמים צריך להיות במסירות נפש, וזוהי תחילת הפתגם: "מסירות נפש הראויה לבני תורה". איזה סוג של מסירות נפש נדרש וראוי לבני תורה — לתמימים? — "היא כדרשת רז"ל", כפי שמסבירים חז"ל, הדבר מופיע בגמרא במסכת ברכות, וכן במסכת שבת ובכמה מקומות, על הפסוק "אדם כי ימות באוהל".
הפסוק במקורו כתוב בפרשת חוקת, בפרשה של היום, ובו הוראה: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" — אם אדם מת בתוך אוהל, ונמצאים איתו שם אנשים נוספים, "כל הבא אל האוהל" כל מי שיהיה באוהל "יטמא שבעה ימים".
אך בדרשת חז"ל לומדים את הרמז שבפסוק, מעבר למובנו הפשוט, וקוראים אותו בהפסק שונה: "אדם?" — אתה רוצה להיות אדם, ראוי למטרתך כאדם הלומד תורה ומקיים את רצון השם? "כי ימות באוהל!" — עליך "להמית את כל התענוגים בענייני העולם"; זה נקרא "למות באוהלה של תורה". והכוונה ב"למות" אינה חלילה בגשמיות, אלא שאת כל התענוגים בענייני העולם עליו להמית, שלא יעניינו אותו ולא יהיה מונח בהם, וממילא יהיה מונח במטרתו בחיים.
והרבי מסיים ואומר: "כי אפילו דברים קלי הערך בתענוגי העולם" — אדם המונח בתענוגי העולם, אף שאין מדובר בדברים האסורים או בדברים גדולים, אלא בדברים קלי ערך, אם תענוגי עולם אלו תופסים אצלו מקום — "מונעים המה מלהיות מסור ונתון באוהלה של תורה". האדם לא יכול להיות מונח ומסור בתורה, אם אכפת לו מתענוגי העולם.
כאן הוא דורש מהתמימים, כפי שפתחנו, שלא יהיו מונחים בהנאות ארצות הרווחה שאליהן הגיעו מעבר לים, אלא יהיו מונחים במטרתם העיקרית בחיים.
ובאשר לקשר שבין הפתגם להמשך היד החזקה לרמב"ם: בפתגם הקודם התחלנו וראינו את הפתיח של ספר נזיקין, את הפסוק שהובא שם. היום נראה את הרמז להלכות הראשונות שבספר נזיקין — הלכות נזקי ממון. בתחילת פרק ג' מביא הרמב"ם דין לגבי נזקי בהמות;
לבהמה יש דברים שהיא עושה, שהנזק שלהם נחשב כלא שגרתי וטבעי, וממילא חובת התשלום עליהם נמוכה יותר, וזה נקרא "חצי נזק". ויש נזקים שהבהמה עושה שאומרים עליהם שכך דרך בהמה לנהוג, וממילא אתה כבעליה היית צריך לשער שזה מה שתעשה, ואם לא שמרת עליה — חובתך היא מאה אחוז מהנזק, "נזק שלם".
שם מביא הרמב"ם שבהמה "מועדת" לאכול פירות וירקות, כלומר, אם ישנם בשוק פירות וירקות בולטים, הבהמה בטבעה, האוהבת את תענוגי העולם, אוכלת אותם. וממילא אם אתה בעלי הבהמה ומסתובב איתה, עליך לשמור עליה ולשים רסן על פיה, שאם לא כן, היא באופן טבעי תאכל — ואז עליך לשלם מאה אחוז מהנזק.
כאן רואים את התוכן, שמי שמסתובב ונהנה מכל מה שהוא רואה, הגדרתו "בהמה". וזאת להבדיל ממה שנדרש כאן — להיות "אדם", שכל ענייני העולם אינם מעניינים אותו, אלא הוא מונח באוהלה של תורה. זהו הצד ההפכי, הקשור להלכות אלו שברמב"ם.