"חדר" המאתיים ושמונה עשר בהיכל היום-יום.
שבת קודש, ראש חודש, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קורח, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, זהו היום האחרון בחודש, ל' בחודש, אומרים מפרק ק"מ עד פרק ק"נ ועד בכלל. תניא, ביום הזה לומדים את כל פרק ח' בשער היחוד והאמונה; הפרק מתחיל במילה "והנה" ומסתיים במילים "ומקור החיות".
הפתגם היומי בנוי משני חלקים. החלק הראשון עוסק בהנהגה הקשורה להלכה של שניים מקרא ואחד תרגום, ואחריו פתגם שאמר אדמו"ר הזקן. נתחיל בחלק הראשון, שעניינו "העברת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום". כאשר אדם צריך לומר את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום, מביא אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו (סימן רפ"ה, סעיף ג') שני מנהגים כיצד עושים זאת: מנהג אחד — פרק פרק, ומנהג שני — פסוק פסוק. ושם נפסק שהמנהג הנכון הוא פסוק פסוק [אף שיכול לעשות בכל צורה שירצה].
בהקשר זה מביא כאן הרבי את המסקנה: "העברת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום פסוק פסוק" — יש לומר פסוק מהתורה, ושוב פעם אותו פסוק מהתורה עם התרגום שלו.
עוד נאמר: קוראים גם את ההפטרה, או את שתי ההפטרות בשבת ראש חודש או בפרשיות מחוברות, וכיוצא בזה. הכוונה כמובן לאותו יהודי הקורא לעצמו שניים מקרא ואחד תרגום — לא לקריאת הציבור — שעליו לומר תמיד גם את ההפטרה.
ישנן שבתות מיוחדות, כגון שבת ראש חודש — כמו שבת זו, ל' בחודש, שהיא שבת ראש חודש — שבהן יש הפטרה מיוחדת לשבת ראש חודש. במקרה כזה אין אומרים את הפטרת קורח, אלא רק את הפטרת שבת ראש חודש; וכן בפרשיות מחוברות.
אדמו"ר הזקן כותב באותו סימן שהזכרנו (סימן רפ"ה, סעיף יו"ד) שצריך לומר רק את ההפטרה שקוראים בציבור. לעומת זאת יש דעה, שהחיד"א מביאה, להיפך — שצריך לקרוא רק את הפטרת הפרשה. ולכן, לצאת ידי שתי השיטות, אומרים גם את ההפטרה שקוראים בציבור וגם את הפטרת הפרשה שאין קוראים בציבור; ואם יש באותה שבת שתי הפטרות — אומרים את שתיהן.
החלק השני הוא פתגם ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בו' אלול תרצ"ז. כבר נזכר מכתב זה בפתגם של יו"ד [תמוז], מאותו מכתב, ונאמר לאותו אדם בהמשך; וכאן מופיע החלק הראשון.
לרקע הדברים: במכתב מספר הרבי הריי"צ באריכות רבה על אברך בשם רבי זאב דב, שהגיע מישיבות מינסק וסלוצק — ישיבות המתנגדים. היה גאון עצום, בקיא וחריף, אך היה בו גם גסות-רוח נוראה; היה מדבר באופן שגובר על דעות כולם, ומספר על הצלחותיו בגסות-רוח. הוא הגיע לליאזנא, לאדמו"ר הזקן, וביאתו עוררה רעש גדול בכל האזור.
עוד מסופר שם, שלאחר כמה חודשים שבהם שקד על תורת החסידות החלו לראות בו שינוי לטובה, ולאחר חצי שנה כבר חל בו שינוי מהות, עד שנעשה מן התלמידים הבכירים אצל אדמו"ר הזקן.
פעם ישב בהתוועדות עם חבריו וסיפר שבאותה תקופה נכנס לאדמו"ר הזקן ל"יחידות" כמה פעמים, ושיתף מה אירע ב"יחידות" הראשונה שלו. בפתיחת ה"יחידות" — מה שאינו מופיע כאן בפתגם — שאל אותו אדמו"ר הזקן: מה חסר לך? והוא ענה: איני יודע מה חסר לי, ואף איני מרגיש שחסר לי דבר. על כך השיב לו הרבי, וזוהי התשובה שנקרא עתה בפתגם:
מענה אדמו"ר הזקן לאברך עילוי מצוין ובעל כישרון מפורסם, כשנכנס ל"יחידות" הראשונה שלו בשנת תקנ"ה בליאזנא. במענה לדבריו שאינו מרגיש שחסר לו דבר, אמר לו אדמו"ר הזקן: "רוחניות וגשמיות זיינען הן הפוכין בעצם מהותן" — רוחניות וגשמיות הפוכות במהותן; "דאס וואס איז ביי געשמיוס א מעלה, איז א חיסרון אין רוחניות" — דבר הנחשב מעלה בגשמיות, הוא עצמו חיסרון ברוחניות.
לאחר שסיים אדמו"ר הזקן משפט זה, מספר הרבי הריי"צ במכתב, נשען אדמו"ר הזקן על אצילי ידיו בדבקות; ולאחר שהתעורר המשיך ואמר את המשפט המסיים: "אין גשמיות איז א שמח בחלקו דער גרעסטער בעל מעלה" — בגשמיות, מי ששמח בחלקו הוא בעל המעלה הגדול ביותר; "און דורכדעם קען ער צוקומען צו די העכסטע מדריגות" — ועל ידי כך יכול להגיע למדרגות הגבוהות ביותר.
"אין רוחניות" — אבל ברוחניות זה הפוך: מי ששמח בחלקו — "דער גרעסטער חיסרון" — הוא בעל החיסרון הגדול ביותר. שכן אם הוא שמח בחלקו, מכאן ואילך רק ירד וייפול ויאבד גם את מה שיש לו, מפני שהוא מסתפק במה שיש לו.
זהו שאמר אדמו"ר הזקן לאותו אברך: כשאתה אומר שלא חסר לך דבר — במילים אחרות, אתה שמח במה שיש לך — הרי ברוחניות אין דבר כזה; לעולם אינך יכול להסתפק במה שיש לך, אלא עליך לשאוף תמיד להרבה יותר.
אנו נמצאים בקשר של "יד החזקה" לרמב"ם. סיימנו את ספר טהרה, ומתחילים עתה את הפתגמים התואמים לספר נזיקין. בכל ספר ברמב"ם מובא פסוק כפתיחה והקדמה, והפסוק הפותח את ספר נזיקין הוא "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" (משלי כ"ב).
הרד"ק מזכיר פסוק זה, ומבאר שלא ילהט אדם להשיג עוד גשמיות, אלא יהיה מונח רק ברוחניות. וזהו בעצם תוכן הפתגם: שלא תהיה להוט אחר גשמיות, אלא תהיה מרוצה בגשמיות במה שיש לך; ולהיפך, ברוחניות תהיה תמיד להוט, שכן לעולם לא תהיה מרוצה במה שיש לך. וזהו בדיוק תוכנו של הפסוק המקדים את ספר נזיקין.