"חדר" המאתיים וארבעה עשר בהיכל היום-יום.
יום שלישי כ"ו סיוון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קורח שלישי עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ו בחודש, אומרים את החצי השני של פרק קי"ט — מהאות מ"ם, המתחיל במילה "מה", עד סיום הפרק "לא שכחתי". תניא, ממשיכים כאן פרק זה בשער היחוד והאמונה. השיעור היומי מתחיל בעמוד מאה שישים ושש במילים "וזה גם כן עניין", ומסתיים במילים "בפועל ממש".
הפתגם היומי מתייחס לפסוק שבפרשת השבוע קורח, בחלקו של יום שלישי. התורה מתארת את בני קורח שנבלעו באדמה, כפי שאמר משה רבינו: "ואם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה". והפסוק ממשיך: "וירדו חיים שאולה" — שקורח ובני עדתו ירדו לשאול, לתחתית, כשהם חיים. זהו תיאור הפסוק.
כאן ישנם שני אופנים מעניינים כיצד להבין את המשמעות הפנימית של הפסוק, ובעיקר כיצד לתרגמה לעבודת השם של יהודי — ולאו דווקא ביחס לקורח ובניו שהיו בזמן משה רבינו.
כהערה מעניינת: הרבי מציין כמקור לפתגם שיחה של שמחת תורה תרצ"א של הרבי הריי"צ. אך המעיין בספר השיחות תרצ"א בשמחת תורה מוצא שם רק כארבע-חמש מילים, מעין "אותיות פורחות" וראשי דברים, ואת כל הפתגם כפי שהוא לפנינו אין למצוא שם. מה פשר הדבר?
את שיחותיו של הרבי הריי"צ היו רבים רושמים. לעתים רשם הרבי הריי"צ בעצמו את שיחותיו; לעתים רשמו אחרים והרבי הריי"צ הוסיף, תיקן וכיוצא בזה; ולעתים נותרו הרשימות כרשימות פרטיות של אנשים. בפועל, מה שנכנס לספר השיחות הרשמי שבידינו הוא או שיחות שהרבי הריי"צ כתב בעצמו, או שיחות שכתבו חסידים והרבי הריי"צ הוסיף עליהן תיקונים והערות — וזו נותרה השיחה הרשמית המודפסת.
בשיחה מסוימת זו של שמחת תורה ניתן לראות שהיא לפנינו מכתב-ידו של אחד החסידים, והוא אף כותב בעצמו בסוף הסוגריים שסוף הדברים חסר. על מה שכתב הוסיף הרבי הריי"צ נקודות בקיצור נמרץ, ולכן קשה מאוד להבין את הדברים.
אך בשיחה אחרת מאותה התוועדות, כפי שכתבה חסיד אחר, ושנמצאת בספרייה של הרבי, ניתן לראות את כל השיחה כפי שהיא מופיעה כאן. כלומר, הרבי לקח את הפתגם לא מהנוסח המפורסם והידוע של ההתוועדות, אלא ממה שכתב חסיד אחר, ושם הדברים מופיעים בהרחבה, ממש כמו כאן.
על כל פנים, נחזור לתוכן הפתגם. הפתגם מציג שני קצוות ביחס למצב של "וירדו חיים שאולה": מצד אחד תיאור של ירידה עצומה, ומצד שני תיאור של תקווה ושל יכולת עלייה גדולה מאוד — ושניהם מקופלים באותו משפט.
נקרא את הלשון: "וירדו חיים שאולה". מצד אחד זהו תיאור של המצב הירוד ביותר; "שאול" הוא כינוי למקום ירוד מאוד, וכינוי לאדם שבמצב התנהגותו, מצבו הנפשי ומצב יראת השמים שלו נמצא ב"שאול תחתית". ואף שהוא בשאול — הוא חושב שהוא "חי". לעתים אדם רחוק כל כך ואינו "בעניינים", ובכל זאת מבחינתו הוא חי, אף שהוא נמצא בשאול. זהו הביטוי "וירדו חיים שאולה" במשמעות הירידה הגדולה.
ומצד שני, אין אנו נשארים באמירה שיש כאן ירידה עצומה בלבד; באותה אמירה עצמה טמונה גם תקווה גדולה. בביטוי "וירדו חיים שאולה" יש ברכה, יש תקווה, יש אמירה טובה.
מהי אותה אמירה? על דרך הפסוק האחר, הנאמר בפרשה מאוחרת יותר בתורה — לא בפרשת קורח — "ובני קורח לא מתו". מה עלה בגורלם של בני קורח שלא מתו? כידוע, כדברי הגמרא, "מקום נתבצר להם". הגמרא אומרת שבני קורח, אף שירדו לשאול תחתית יחד עם כל המשפחה, שמר להם הקדוש-ברוך-הוא מקום גבוה, שלא ילכו באמת לאבדון, וכפי שמתואר ש"עשו תשובה" למרות היותם שם. הגמרא אומרת "מקום נתבצר להם וישבו שם", ויש גרסה אחרת: "מקום נתבצר להם ולמדו שם"; והמפרשים מבארים שהכוונה שחזרו בתשובה.
ואכן, ברבות השנים יצאו ובצבצו מן האדמה, וצמחו מהם משפחות שלמות, ואף אמרו שירה בהיותם בתוך מעמקי האדמה. ומכאן יש לנו בתהילים "מזמור לבני קורח" — כי בהיותם בתוך השאול אמרו דברי שירה והודיה לה'.
על דרך זו, כשם שנאמר "ובני קורח לא מתו", אפשר לומר גם את המשמעות הנעלית שבמילים "וירדו חיים שאולה": כי תשובה מועילה רק כל עוד האדם חי. אדם יכול לחזור בתשובה רק בעודו חי — כפשוטו, שכן משמת שוב אינו יכול לתקן, אלא רק כל עוד הנשמה בקרבו.
וכן במובן הנפשי: כשאדם עדיין מרגיש חיים, תקווה ואור, הוא יכול להתרומם ולדעת שלא הלך לאבדון, ויכול לתקן את חייו. אך אדם החושב שכבר "מת" ושהכול אבוד — מתייאש, ואינו יכול להתרומם.
וזוהי הברכה שהיתה למשפחת קורח: שגם בשאול יהיו "חיים". "וירדו חיים שאולה" — ירדו לשאול, אך נשארו חיים, שכן יוכלו לעשות תשובה. כלומר, גם כשאדם נמצא במצב הנמוך ביותר, נשמתו קיימת והתקווה צריכה להישאר, ולכן יכול הוא לחזור בתשובה גם במצב זה. זו הברכה שבאותה מילה עצמה: יש כאן תיאור של המצב האבוד ביותר, ובאותה מילה גם תיאור של התקווה הגדולה ביותר — שבכל מצב ידע האדם שיש בכוחו לתקן ולחזור בתשובה.