"חדר" המאתיים ושלושה עשר בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ה סיוון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, קורח, שני, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ה בחודש, אומרים את חציו הראשון של פרק קי"ט — מהפסוק הפותח את אות אל"ף, "אשרי", עד סיום אות למ"ד, המסתיים במילים "מצוותך מאד". תניא, ממשיכים ללמוד פרק ז'; השיעור היומי בעמוד מאה שישים ושש, מהמילים "וזהו שכתוב בתיקונים" עד המילים "דמימללון".
הפתגם היומי קצר, ומקורו במכתב של הרבי הריי"צ (כ"ד ניסן תרצ"ח). הרבי כותב ליהודי כך: הפסוק במשלי (פרק י"ב) אומר "דאגה בלב איש ישכנה".
הוא מביא: "ואמרו רבותינו ז"ל שני פירושים". היכן אומרים זאת חז"ל? בגמרא במסכת יומא (דף ע"ה עמוד א'). בתחילת העמוד מופיעה מחלוקת בין רבי אמי לרבי אסי: האחד, רבי אמי, אומר שפירוש "ישכנה" הוא "ישיחנה מדעתו", דהיינו שישכח מן הדאגה; והשני, רבי אסי, אומר "ישיחנה לאחרים", דהיינו שיספר אותה לאחרים.
ומה יקרה אם יספר לאחרים? רש"י במקום אומר "שמא ישיאוה עצה" — יש לך דאגה? שתף עוד מישהו, ואפשר שאותו אדם ייתן לך עצה טובה, ותיפטר מן העניין. כך הוא הפשט בגמרא. וזה לשון הפתגם: "ואמרו רבותינו ז"ל שני פירושים, ישיחנה מדעתו או ישיחנה לאחרים".
והרבי מביא במכתב את פירושו של הצמח צדק לדעה בגמרא ש"ישיחנה" היינו לאחרים. הצמח צדק אומר דרש מעניין: "לאחרים" — רק בגוף. כלומר, מדובר שאתה משיח את דאגתך לאדם אחר שבגופו הוא אמנם מישהו אחר, לא אתה, אך בפנימיות אתם מאוחדים. אותו אחר שאתה משוחח עמו ומעביר לו את דאגתך הוא אחד המאוחד עמך, המרגיש אותך ואת עניינך, ואכפת לו ממך.
ומה קורה כשאתה פוגש אדם כזה? כרמז שבדבר — כמו יהודי הכותב מכתב לרבי והרבי משיב לו: אתה משתף את הרבי בבעייתך, והוא המאוחד עמך ומרגיש את עניינך.
בהמשך המכתב כותב הרבי הריי"צ שאם אתה משיח את דאגתך לאחר, והאחר הזה הוא חבר טוב — אדם המקיים מצוות ומקיים את הוראות הרבי וכו' — הרי על ידי שאתה משיח זאת לחברך הטוב, הדבר גורם ש"מסיחה מדעתו". דהיינו, יש כאן חיבור של שני הפירושים: כשאתה משיח את הדאגה לאחרים, אתה בעצם מסיח אותה מדעתך. ובמקום הדאגה שהייתה לך קודם, מסיים הרבי, תהיה לך שמחה גדולה, כי יתמלאו בך תקווה וביטחון שהקדוש-ברוך-הוא הולך לעשות עמך חסד גדול, ואז לא תהיה לך דאגה כלל, אלא ביטחון וחוזק גדולים מאוד — וכל זה כתוצאה מכך שאתה משוחח עם אדם הקרוב אליך מאוד.
לפתגם זה יש רמז בסדר של הרמב"ם ב"יד החזקה". בפתגמים האחרונים אנו נמצאים בספר טהרה, ובפתגם הקודם ראינו רמז להלכות טומאת אוכלין; גם בפתגם היומי אפשר לראות רמז מסוים באחת ההלכות שבפרקים הראשונים בהלכות טומאת אוכלין. שם נאמר: מה גורם לדבר לקבל טומאה? מגעו במים. וכן הזכרנו בפתגם הקודם, שאם הדבר מחובר לאדמה — אם שורשו מחובר לאדמה — אינו מקבל טומאה, גם אם בא במגע עם מים.
יש דיון בהלכה מה דין כלי הנקרא "עציץ", העשוי כלי אדמה — כגון מחרס — והוא אטום, ובתוכו זרעים, ושפכת עליהם מים. לכאורה, כיוון שאינו מחובר לאדמה, אטום הוא ובא במגע עם מים, ואמור לקבל טומאה. אומרת ההלכה, שאם זהו כלי חרס כזה שהשורשים העתידים לצמוח בתוכו יכולים לבקוע אותו ולצאת החוצה ולהגיע לאדמה — אזי אף שכעת עדיין הוא אטום, עצם הפוטנציאל שהשורשים יכולים לבקוע את העציץ ולגעת באדמה מחשיב אותם כבר מעכשיו כמחוברים לאדמה. וממילא הזרעים שבתוכו, גם אם יבואו במגע עם מים, לא יקבלו טומאה. זו ההלכה.
והקשר לתוכן הפתגם היומי: מדובר ב"אחרים". לכאורה אותו אדם נראה אחר וזר ממך, כמו העציץ הנראה אטום וסגור ונפרד מן האדמה. אך מכיוון שהוא כזה שאתה יכול להרגיש את החיבור אליו, יכולת זו שהוא מרגיש אותך הופכת אותו לדבר מחובר ולא נפרד, וממילא — כבהלכה — אינו מקבל טומאה. כאן הכוונה שהוא גורם לך שדאגותיך יֵרְדו, ובמקומן יהיו לך ביטחון, שמחה ותקווה טובה.