"חדר" המאתיים ואחד עשר בהיכל היום-יום.
שבת קודש, כ"ג סיוון ה'תש"ג.
שבת זו היא שבת מברכים חודש תמוז. לפני הפתגם והשיעורים כותב הרבי: "מברכים ראש חודש תמוז. אמירת כל התהילים בהשכמה. יום התוועדות" — אלו המנהגים שהרבי חוזר עליהם בכל שבת מברכים.
שיעורים: חומש, מסיימים בשבת את פרשת השבוע, שלח, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, כ"ג בחודש, מפרק ק"ח עד פרק ק"י ועד בכלל. תניא, ממשיכים את פרק ז' בשער היחוד והאמונה — השיעור מהמילים "והנה כמו שכתוב" (עמוד מאה שישים וארבע), ומסתיים בעמוד פ"ג במילים "מהרמ"ק ז"ל".
מקורו של הפתגם היומי במכתב שכתב הרבי הריי"צ בתאריך זה (כ"ג סיוון תרצ"ז), שש שנים לפני שנת ה'ת"ש. במכתב ארוך ומעניין זה מתאר הרבי הרש"ב דבר מחיי אביו, הרבי מהר"ש. הוא מתאר שנה מסוימת: היה זה ביום שלישי, פרשת וישב, י"ט כסלו, שבו אמר אביו מאמר חסידות — דיבור המתחיל "פדה בשלום נפשי" — וסיפר עמו שני סיפורים מיוחדים מאוד.
לאחר מכן, בשבת פרשת וישב, אמר אביו הרבי מהר"ש מאמר חסידות נוסף, דיבור המתחיל "וישב יעקב". והוא מתאר כיצד היו חסידים שכל החזרה וההתבוננות שלהם היתה רק במאמרים, ואילו חסיד אחד היה מדייק ומעמיק גם בסיפורים שסיפר הרבי מהר"ש.
הרבי הרש"ב אומר על עצמו שהתחבר מאוד למה שנאמר בי"ט כסלו — למאמר "פדה בשלום" ולשני הסיפורים — וחשב עליהם שוב ושוב. כה חזק היה מונח במאמר ובסיפורים, עד שלא מצא לעצמו זמן ומקום להתבונן במאמר השני של שבת פרשת וישב.
ואז נזכר לפתע במשהו שאמר לו פעם אביו, וזהו הפתגם היומי, ודבר זה גרם לו כאב במחשבה: מי אומר שהיותו מונח במאמר "פדה בשלום" ובסיפורים בא מן הנפש האלוקית? אולי, מאחר שהדבר מונע ממנו להתעמק במאמר השני "וישב יעקב", כל זה בא דווקא מן הנפש הבהמית? מניין באה לו מחשבה זו שהציקה לו? משום שנזכר במשהו שאמר לו פעם אביו — וכאן באה "הפצצה", הוא הפתגם היומי.
וכך לשונו: "מענה אדוני אבי, זקני, מורי ורבי" — מענהו של הסבא, הרבי מהר"ש, "לאדוני אבי, מורי ורבי", הרבי הרש"ב. הרבי מהר"ש ענה פעם לבנו הרבי הרש"ב, "ביחידות חורף ת"ר ל"ה", כשהיה הרבי הרש"ב ביחידות אצל אביו, ואמר לו: "היצר הרע נקרא נפש הבהמית". ידוע שבתניא ובחסידות בכלל מכנים את היצר הרע בשם "נפש הבהמית".
ומסביר הרבי מהר"ש: "לא מפני שהוא בהמה דווקא". שכן "בהמה" הוא לרוב כינוי לדבר ירוד וטיפשי — כשאומרים על מישהו שאינו מבין דבר, "הוא בהמה". אך הנפש הבהמית אינה נקראת כך משום שהיא בהמה במובן הטיפשי, "כי לפעמים הוא שועל, פקח שבחיות" — לעתים מתנהגת הנפש הבהמית כלפי היהודי בחכמה גדולה ובפקחות, כשועל. "וצריכים לחכמה מרובה להבין תחבולותיו" — לפעמים תחבולות הנפש הבהמית מחוכמות כל כך, שעל היהודי להיות חכם מאוד כדי לזהות שכאן פועלת הנפש הבהמית ולא הנפש האלוקית.
"ולפעמים", כדי להצליח במשימותיה, "הוא מתלבש בלבוש צדיק, תמים, עניו ובעל מדות טובות" — לעתים הטיעונים שהיא מציעה לאדם לעשות כך או אחרת נראים כבאים ממקומות גבוהים וקדושים, מצדקות, מתמימות, מענווה או ממידות טובות. "בכל אחד ואחד, הנפש הבהמית שלו היא לפי מהותו הפרטית" — הנפש הבהמית יודעת כיצד לתפוס כל אדם. אצל אדם ברמה גבוהה, אדם אלוקי ומרומם, לא תבוא בפיתוי לחטא גס שאינו מדבר אליו, אלא תנסה לתופסו בדברים הנראים כצדקות וכתמימות.
וכדוגמה: "ויש לפעמים אשר מתעורר חשק גדול ללמוד חסידות" — לעתים מתעורר באדם חשק לשבת, לפתוח ספר מאמרים וללמוד חסידות, להתבונן היטב באיזו השכלה או בעניין עמוק בחסידות. "ובאמת הנה זהו רק קצת היצר" — אומר האב לבנו: מה שהיצר הרע דוחף אותך עתה ללמוד ולהתבונן בהשכלה חסידית, הוא היצר הרע העובד עליך, מתחבולות הנפש הבהמית.
ומהי מטרתה של הנפש הבהמית בכך שהיא נותנת לך דחף ללמוד חסידות או להתבונן בהשכלה אלוקית? למנוע ממך את עבודת התפילה. אין היא רוצה שתתפלל עתה כראוי, ולכן היא מעדיפה שתלמד עניין עמוק בחסידות ובלבד שלא תתפלל. כביכול היא "מקריבה", מוכנה לדחוף אותך למשהו אלוקי, אלא שמטרתה להפילך ממה שנדרש ממך לעשות עתה.
וכיצד ידע האדם מניין באה ההתעוררות — מן הצד הקדוש או מן הצד הבהמי? על כך אומר לו האב: "ונקוט האי כללא בידך" — קח בידך כלל זה, "וזכור אותו תמיד": כל דבר המועיל, כשאתה עומד לבצע משהו מועיל או להניע את עצמך לעבודה בפועל — כל מניעה לדבר זה, ויהי הטיעון אשר יהיה, אפילו אם המניעה באה מדבר היותר נעלה וממקור הנראה גבוה (כדוגמה הקודמת: כשעליך להתפלל ובאה בך תאווה ללמוד חסידות, והדבר נראה כבא ממקום גבוה, אך בפועל מפריע לך ממה שאתה צריך לעשות עתה) — אין היא אלא מתחבולותיה של הנפש הבהמית. דע כי ברגע זה עובדת עליך הנפש הבהמית; אלו תחבולותיה. וברגע שתדע כלל זה, תמיד תדע לזהות מניין באה תנועת הנפש.
"וסיים אדוני אבי, מורי ורבי, נשמתו עדן" — לאחר שנזכר הרבי הרש"ב בחידוש ששמע מאביו בחורף ת"ר ל"ה, מופיע במכתב עוד משפט: עד אז חשבתי שהיצר הרע והנפש הבהמית שייכים רק להסית את האדם לדברים לא טובים, לעבירות; אך עתה התחדש לי דבר אחר, שעד אז לא ידעתיו — "אז ער איז דא א פרומער נפש הבהמית" — שיכולה להיות נפש בהמית "חרדית", דתית.
וממשיך הרבי ומוסיף פתגם בשם אדמו"ר הזקן, שכן אותו רעיון כבר אמרו אדמו"ר הזקן: ידוע מה שאמר רבינו הזקן, אשר עשיו הרשע היה לבוש "סרטוק של משי" — הבגד השבתי שלובשים החסידים. כלומר, הצורה החיצונית הנראית "חסידית" אינה מעידה דבר על המטרות הפנימיות שמתחת לפני השטח.
והקשר של הפתגם היומי להמשך הסדרה ברמב"ם: אנו נמצאים עתה בספר טהרה, והפתגם מתאים לנושא הלכות שאר אבות הטומאות, שם מדובר בהרחבה שהבהמה מטמאה — נבלת הבהמה מטמאה במגע ובמשא, על כל פרטיה. כך היא ה"נפש הבהמית": יש לה כל מיני צורות שבהן היא באה לטמא את האדם, ומשתדע לזהותה — תדע לברוח ממנה ולא ליפול ברשתה.