"חדר" המאה תשעים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שני י"א סיון ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בהעלותך, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"א בחודש, מפרק ס"א עד פרק ס"ה כולל.
תניא, ביום הזה ממשיכים פרק ג' ב"שער היחוד והאמונה". השיעור מתחיל במילה "והמשל" בדף ע"ח, ומסתיים בעמוד 156 במילים "ואפס בלעדו".
הקטע היומי לקוח ממכתב שכתב הרבי הריי"צ באותו תאריך, בי"א בסיון, שנתיים קודם לכן, בתש"א. במכתב זה הוא מעורר בחוזקה שיהודי צריך ללמוד חסידות, ואומר ששורש הכול ועיקרו הוא שיהודי יקבע לימוד חסידות בכל יום, ויתבונן בעניין זה בצורה עמוקה וראויה, כי זהו הטוב האמיתי.
ואז הוא מביא את הפסוק הידוע "והחי יתן אל לבו". יש הסבורים ש"והחי יתן אל לבו" הוא פסוק שנאמר רק בהקשר של מי שהלך לעולמו, לא עלינו. אך לא כן; את הפסוק "והחי יתן אל לבו" צריך כל אדם לומר לעצמו בכל בוקר: לתת אל לבו את המחשבה — כיצד הוא חי באמת? אם הוא רוצה לחיות באמת, הרי החיים האמיתיים הם שמוחו עסוק בחסידות; אלו הם חיים אמיתיים.
ובהמשך לזה הוא מביא את הפתגם היומי, בשם הרבי הרש"ב. וכה הוא אומר, "משיחת אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי, הרש"ב נ"ע]" — הדברים נאמרים באידיש, ונתרגמם: "בעבודת ה' על דרך החסידות", כפי שהיא ישנה וצריכה להיות, "קיימים כל הדרגות". כמובן, לכל מדרגה הקיימת בענייני העולם יש תרגום רוחני בחסידות.
אחת המדרגות שעליהן הוא מדבר היא "דרגת ה'מת'" — המושג של מת, מוות "אינה זקוקה להסבר רב" למשמעות של מושג המוות בעבודת ה'. אך בטרם יסביר את משמעותו, מוסיף מיד: "אך קיים גם - תודה לאל - תחיית המתים בעבודה רוחנית" כשם שיש מושג של מוות, ברוך השם שיש ברוחניות גם תחיית המתים.
מהו מוות ומהי תחיית המתים? וכך הוא אומר: "מת הוא קר", הוא אדיש. "לא קיים דבר קר כל-כך כמו השכל הטבעי והשכל האנושי", השכל האנושי, הלוקח כל דבר בקרירות ובאדישות. "וכשהשכל הטבעי משיג השגה אלוקית" וכאשר השכל הטבעי מגיע למצב שהוא מבין השגה אלוקית, "והמדות שבשכל מתפעלים ומתרגשים מהתענוג השכלי" ואף "המידות שבשכל" — עוד קודם "המידות שבלב", היינו ההטיה השכלית הנקראת "מידות שבשכל" — מתפעלות ומוזזות מן העונג השכלי שבהשגה האלוקית, "הרי זה תחיית המתים האמיתי", שהשכל האנושי מתחיל להתפעל מן העונג האלוקי שברוחניות.
אותו רעיון מופיע גם בציטוט של התוועדות שהיתה בין חסידים, בבר-המצווה של האדמו"ר האמצעי. ישבו החסידים ודיברו, ויש תיאור באחת משיחותיו של הרבי הריי"צ, שאחד החסידים אמר על אדמו"ר הזקן: "הרבי" — שהיה אז הרבי, אביו של בעל בר-המצווה — "הוא מחיה מתים". וכך הסביר: המת הוא קר ואדיש, וכשיש תנועה והתרגשות וחיות — שהמוח, הקר בטבעו, מבין ומשיג ומתרגש מהשגה אלוקית — זו ממש תחיית המתים.
הרבי הסביר פעם בשיחה מדוע זכינו לאמרה זו דווקא מפי הרבי הרש"ב, שאמרהּ בכל אריכותה. הרבי הרש"ב, הנקרא "הרמב"ם של תורת החסידות", הביא במאמריו את ההבנה וההשגה השכלית של שכל אנושי פשוט בענייני אלוקות בצורה הרחבה ביותר. וממילא הוא זה שאמר פתגם זה של תחיית המתים, שכן הרבי הרש"ב בתורתו הביא ממש תחיית המתים — נתן לשכל האנושי אפשרות להתרגש מעניינים אלוקיים.
בהזדמנות אחרת אמר הרבי, שכל ההולכים בדרכיהם ובאורחותיהם של רבותינו נשיאינו, עבודתם היא לעשות תחיית המתים. לכל אחד יש כוח לכך, כלשון חז"ל "זוטרא דבהו מחייה מתים" — נאמר על האמוראים והתנאים, שהקטן שבהם יכול היה להחיות מתים. כך גם חסיד של הרבי יכול להחיות מתים: כשאתה נוטל יהודי ומכניס בו חיות ועונג בשכל אלוקי, אתה עושה ממש תחיית המתים.
בהמשך למה שהתחלנו — לפני יומיים ראינו שחוזרים לרמב"ם, ואנו בספר טהרה. בפתגם של ט' סיון דיברנו על כותרת ספר טהרה, על הפסוק. וכאן — הרי ההלכות הראשונות של ספר טהרה הן הלכות טומאת מת, וזהו בעצם תוכן הפתגם כולו: כיצד נפטרים ממושג המת ומן הטומאה שהוא גורם, ופועלים את ההפך — שתהיה תחיית המתים. זה תוכן הפתגם היומי.