"חדר" המאה שמונים ותשעה בהיכל היום-יום.
יום שישי, א' סיוון, מ' לעומר, ראש חודש, ה'תש"ג.
הנהגה: עד י"ב בחודש — דהיינו מיום זה, א' סיוון, עד י"ב בסיוון, עד בכלל [כולל י"ב בסיוון] — אין אומרים תחנון.
שיעורים: חומש, פרשת במדבר, יום שישי עם פירוש רש"י. תהילים, א' בחודש מתחילים שוב מתחילת התהילים — ביום הראשון מפרק א' עד פרק ט' כולל. תניא, ממשיכים בלימוד פרק נ"ב, מהמילים "ומהו הלבוש" עד המילה "התורה", הכול בעמוד ע"ג.
בעניין ההנהגה שאין אומרים תחנון: הדבר מופיע כבר בסידור של אדמו"ר הזקן. בקטע שבסידור, לפני המזמור "למנצח יענך" שאחרי תפילת הבוקר, לפני "ובא לציון", מופיעים כל הימים שאין אומרים בהם תחנון, ואחד מהם הוא מא' בסיוון עד י"ב בסיוון ועד בכלל.
מהו הטעם בדבר? ידוע שבחג השבועות אין חול המועד כמו שיש בפסח ובסוכות, אך בזמן שבית המקדש היה קיים היה אפשר להשלים ולהקריב את קורבנות החג במשך השבוע שלאחריו. נמצא שי"ב בסיוון הוא סיום ימי התשלומים — מי שלא הקריב קורבן יכול היה להקריבו עד י"ב בסיוון.
מהו הדגש כאן ב"עד י"ב בסיוון"? כפי שהסביר הרבי פעם באחת השיחות, לכאורה, בחגים אחרים כמו סוכות ופסח, בחוץ לארץ היום שאין אומרים בו תחנון נמשך עוד יום נוסף, שכן היום האחרון של החג הוא יומיים. לפי זה היה צריך להיות שבחג השבועות בחוץ לארץ יסתיים אמירת התחנון בי"ג בסיוון, בהוספת יום נוסף לימי התשלומים; ומדוע רק עד י"ב?
השאלה מתחזקת, שכן ידוע שהסיבה לשני ימי חג בסוכות ובפסח היא הספק — לא ידעו מתי בית הדין עיבר את החודש וקבע את ראש חודש, ועד שהשמועה הגיעה למקומות הרחוקים הוסיפו יום נוסף. אך בחג השבועות, כמובא בהלכה, אין ספק, שכן חג השבועות קבוע — הוא יום החמישים לעומר, ומאחר שכבר יודעים מתי חל פסח, בהגיע חג השבועות יודעים את מועדו גם במקומות הרחוקים ביותר, ואין צורך בשני ימים.
אלא שמובא בהלכה, שאף שהדבר ידוע, כדי שלא לחלק במועדות קבעו שני ימים גם בחג השבועות, שלא יהיה חילוק בין חג לחג. נמצא שהיום השני של חג השבועות תוקפו חזק יותר מהיום השני בחגים האחרים, שכן בחגים האחרים היום השני הוא מחמת ספק, ואילו בחג השבועות אין ספק ובכל זאת נקבע. לפי זה מתחזקת השאלה: מדוע לא נאמר אף בי"ג בסיוון שלא לומר תחנון, בהוספת גם היום השני של החג?
המענה פשוט: כל מושג הקרבת הקורבנות שייך בארץ ישראל, בבית המקדש. ולאלו שבארץ ישראל אין שני ימי חג באף חג, שכן אין אצלם "ספיקא דיומא" ואינם דומים לחוץ לארץ. בארץ ישראל, אצל אלו שכל עניין התשלומים נוגע להם, הדבר הוא עד י"ב בלבד, ואחרי י"ב אין דבר. וזהו הדגש של אדמו"ר הזקן: "עד י"ב בחודש" — עיקר הדגש הוא שלא לאחר מכן — אין אומרים תחנון.
הפתגם היומי מקורו במכתב של הרבי הקודם בי"א תק"ט. הפתגם פותח בציטוט שמקורו במדרש: "זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי" — כשזורקים מקל לאוויר, סופו שאינו נשאר באוויר אלא נופל למטה, אל מקורו, אל הקרקע. ולא עוד, אלא לפי אחד הפירושים הוא נופל באופן שהחלק שהוא הראש, המרכז, העיקר והשורש שלו — יהיה למטה; הוא נופל על שורשו. כך הכלל, וכך אומרים הבריות.
המדרש אומר זאת בהקשר לסיפור על הגר, שלקחה אישה לבנה ישמעאל, כמו שנאמר "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים". רש"י במקום מביא, על פי המדרש, את הטעם שלקחה לו אישה מארץ מצרים: "זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי" — מאחר שהגר עצמה באה מארץ מצרים, כשחיפשה שידוך לבנה פנתה לאותו מקום שממנו באה; היא חוזרת תמיד לשורשה.
במקורו הפתגם מדבר על מצרים, על הגר וישמעאל, אך כאן מעתיקים אותו לצד החיובי, וכך מביאו הרבי הריי"צ במכתב. יש שם דגש מעניין: לשון חז"ל היא "חוטרא" — מקל, לעומת "שורק" — זמורה, ענף. ההבדל ביניהם: המקל כבר אינו מצמיח, הוא יבש, ואילו השורק עדיין יש בו חיות וצמיחה. וזהו החידוש — שאפילו המקל שכבר אינו צומח ויבש לגמרי, אף הוא חוזר אל שורשו.
והנמשל מתייחס לחסידים. כפי שנקרא מיד בלשון, נתן הרבי לחסידים הראשונים, שהיו קשורים אליו מאוד, כוח מיוחד — שכל צאצאיהם לדורותיהם, בכל מקום שיהיו, יחזרו תמיד לשורש, למקור. בהמשך נראה מה צריך לעשות כדי שהדבר יהיה בגילוי, אך זו הנקודה: לוקחים את ה"זרוק חוטרא", שבמקורו נאמר בצד המצרי, והופכים אותו לצד החיובי — שיהודי יחזור תמיד לשורשו.
נקרא את לשון הפתגם: "זרוק חוטרא לאווירא אעיקריה קאי, נחלה בלי מצרים הנחילו אבותינו רבותינו הקדושים". "נחלה" היא ירושה, ו"בלי מצרים" — בלי גבולות, דהיינו כוח בלתי-מוגבל שנתנו הרבי לחסידים הראשונים. החסידים הראשונים של רבותינו נשיאינו קיבלו מהרבי כוח עצום, נחלה מיוחדת בלי שום הגבלות.
מהו הכוח, מהי המתנה? "אשר בני בניהם ובני בנותיהם לדורותיהם" — שכל צאצאיהם לעד, עד סוף כל הדורות, בכל מדינה וסביבה שיהיו, לא משנה לאן יתגלגלו, יהיה אצלם אותו "עיקריה", אותו שורש, הבא מהתקשרות אבותיהם לרבותינו נשיאינו. כל יהודי הבא מגזע החסידים יש לו שורש זה, אותו "עיקריה", וממילא אף אם ייפול — יגיע תמיד, באיזושהי צורה, אל שורשו.
ומהו אותו "עיקריה" שיש אצל החסידים וצאצאיהם? "המשכת פנימיות הלב אל צור מחצבתו" — שפנימיות לבו של הצאצא תימשך תמיד אל צור מחצבתו, אל השורש שממנו נחצב ובא, דהיינו אל רבותינו הקדושים.
המכתב מסיים את הפתגם: "לפעמים העיקריה מכוסה ונעלם בכמה לבושים". אף שלכל אחד יש שורש וכל אחד בא ממקור הקשור לשורש, לפעמים אצל צאצא שנפל למקום מסוים השורש נעלם, ולא קל למצוא כיצד להחזירו לשורש. לכן יש לעשות עבודה עצמית להסיר את השכבות המסתירות, ואז יתגלה השורש.
מה צריך לעשות? "וזאת היא עבודת החפץ בחיים" — כל מי שחפץ בחיים ורוצה לחזור לשורשו, עבודתו היא "להסיר את הכיסויים" — להסיר את הדברים המעלימים על החיבור המחודש לשורש; "ולקבוע לו זמני לימוד בתורת החסידות" — כאשר אותו צאצא רחוק ילמד ויקבע עתים ללימוד החסידות, יתעורר הקשר של פנימיות לבו אל צור מחצבתו; "ולנהוג במנהגי הדת החסידיים" — כאשר ינהג במנהג חסידי, הדבר מחזירו אל שורשו.
דברים אלו כתב הרבי הריי"צ בשנת תק"ט, והרבי הכניסם ל"היום-יום" בתרצ"ג. מעניין שבהתוועדות של הרבי בתשמ"ח, בחודש סיוון, אמר הרבי שכבר עברו מאז כניסת הפתגם ל"היום-יום" בתרצ"ג חמישים וחמש שנה, ולכן הברכה והכוח שהכניסו רבותינו הקדושים אינם עוד לחסידים הראשונים וצאצאיהם בלבד, אלא התפשטו לכל עם ישראל, מאחר שהפצת המעיינות חוצה נעשתה באופן רחב ביותר. נמצא שהיום, לכל יהודי ויהודי הכניסו רבותינו את ה"עיקריה", וניתן להחזיר כל יהודי אל שורשו.
הרבי אף פירש שם באופן מעניין את המילים "זרוק חוטרא לאווירא": זהו חלק מהפעולה שהרבי עושה ביהודי — הוא לוקח את היהודי הנמצא על הרצפה, זורקו לאוויר ומרוממו למעלה, ובעצם הרוממות הזו מתעורר "אעיקריה קאי", מתגלה שורשו. כלומר כל הפתגם מתחילתו הוא פעולה חיובית — לא שהיהודי זרוק ואחר כך חוזר, אלא גם עצם הזריקה כלפי מעלה היא חלק מפעולת הרבי על כל יהודי, אף אם אינו מצאצאי חסידים באופן ישיר; כל אחד קיבל את המתנה הנפלאה הזו להתחבר לשורשו כראוי.
ובזה משלימים אנו את ארבעת הפתגמים של הימים האחרונים, כפי שדובר בפתגם של אתמול על הקשר של הרבי לכל יהודי ולכל חסיד באופן מלא, ושכולם בסופו של דבר יהיו קשורים ויחזרו לצור מחצבתם, בעזרת השם.