"חדר" השישים ושלושה בהיכל היום-יום.
יום שישי כ"ג שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, יתרו, שישי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ג בחודש, מפרק ק"ח עד וכולל פרק ק"י.
תניא, מסיימים את פרק כ"ג, מהמילים "ומזה יוכל" עד סיום הפרק במילים "כמו שכתוב לקמן".
הקטע היומי הוא סיפור עם מסר, סיפור מעניין שאירע אצל אדמו"ר הזקן. את מקורו שמע הרבי מהרבי הריי"צ בוורשה בשנת תרצ"ד, ורשם אותו ביומנו מאותה שנה; ומן היומן הכניס הרבי ללוח "היום-יום" את הפתגם שלפנינו. נקרא את הפתגם — מקורו כתוב באידיש — ונתרגמו.
"פעם, תוך כדי יציאה מחדרו, נזדמן לאדמו"ר הזקן לשמוע איך שהרבנית אומרת לכמה נשים: "שלי [=בעלי] אומר"". כלומר, היא כינתה את בעלה הרבי, אדמו"ר הזקן, בכינוי "שלי". אדמו"ר הזקן שמע מילה זו והתייחס אליה.
אך בטרם נביא את דברי אדמו"ר הזקן, נוסיף מדוע קראה לו בכינוי "שלי". באחת השיחות אומר הרבי שכתוב בספרים, ומביאים בשם ה"דרכי חיים ושלום", שאין האישה קוראת לבעלה בשמו מפני כבודו. ואמנם מדובר בזוג רגיל, אך על אחת כמה וכמה כשמדובר באדמו"ר הזקן, נשיא בישראל. לכן לא קראה לו הרבנית בשמו, וגם כשדיברה עם אחרות לא ציינה את שמו, אלא אמרה "שלי אומר", ברמז לאדמו"ר הזקן.
אדמו"ר הזקן שמע זאת והשיב. [הרבי מציין, אף שאין הדבר כתוב במפורש כאן, שידוע כי אדמו"ר הזקן היה אומר דברים בניגון, כדרכו]. מה אמר? - "אמר הרבי: בגלל מצוה אחת אני שלך; במצוות רבות - של הקב"ה!". מדוע הוא שלה? מפני מצוות הקידושין, שעל ידה הם נשואים; שכן כאשר אדם נושא אישה הוא מתחייב לאשתו, כמפורש בתורה, ולפיכך "הוא שלה". "במצווה אחת אני שלך, ובכמה מצוות אנו של הקדוש-ברוך-הוא".
"ונשתרע על הרצפה כשכולו דבקות" כשסיים לומר משפט זה, מתואר שאדמו"ר הזקן נפל על מזוזת הדלת מתוך דביקות — נכנס לדביקות ופשוט נפל על מזוזת הדלת. "בהתעוררו" מן הדביקות "אמר צאינה וראינה". יש פסוק בשיר השירים "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה", ואדמו"ר הזקן פירש ""צאינה וראינה" - כדי לצאת מעצמו ולראות אלוקות" "צאינה" מלשון יציאה — לצאת מן ההגבלות, מהגבלות הכלים; ו"ראינה" מלשון ראייה — לראות אלוקות. "צאינה וראינה" — כדי שאכן יהיה מצב זה, שהאדם יצא מהגבלות הכלים ויזכה לראות אלוקות.
ומי פועל את היציאה מן העצמי ואת ראיית האלוקות, שזה "צאינה וראינה"? הפסוק אומר "צאינה וראינה בנות ציון" — "זה ע"י: "בנות ציון" - מלכות מעוררת ז"א" בנות ציון, דהיינו הנשים, ובמקרה זה האישה, היא שפעלה אצלו את מצב ה"צאינה וראינה", שכן היא עוררה אצלו את האמירה "בכמה מצוות אנו של הקדוש-ברוך-הוא", וזה עורר בו התפעלות גדולה מאוד בשייכותנו לקדוש-ברוך-הוא.
[ביאור הדברים:] המשך הפסוק, שאינו מובא כאן, הוא "במלך שלמה". וכידוע ממה שכתוב במדרש שיר השירים רבה, "המלך שלמה" מרמז על הקדוש-ברוך-הוא — "המלך שהשלום שלו". אם כן, מי פועל שיהודי יהיה לו "צאינה" — לצאת מעצמו, "וראינה" — לראות אלוקות, לראות "במלך שלמה", את הקדוש-ברוך-הוא? "בנות ציון" — הדבר בא כתוצאה מן האישה.
בלשון החסידות אמר, שהמלכות מעוררת את הז"א [זעיר אנפין]. כידוע בסדר הספירות, ז"א הוא כינוי לשש המידות, ומלכות היא המידה השביעית שבסדר הספירות. ז"א הוא המשפיע, ומלכות היא המקבל, ובסדר הספירות המלכות נמוכה מן הז"א. אך יש שהמלכות מעוררת את הז"א — דהיינו המקבל מעורר את המשפיע; ובמקרה זה, האישה מעוררת את בעלה.
"לעתיד לבא יתקיים הכתוב: "אשת חיל עטרת בעלה"". זהו אותו רעיון: האישה היא מקבלת, אך לעתיד לבוא תהיה "עטרת בעלה" — כעטרה שמעל בעלה, משפיעה לבעלה. ונקודה זו, שהאישה משפיעה ונותנת, רואים ביחס לאדמו"ר הזקן. גם בעת הקטרוג הידוע על אדמו"ר הזקן — מי הציל אותו ואת כל תורת החסידות? בתו, הרבנית דבורה לאה, בסיפור הידוע שמסרה את נפשה והסתלקה במקומו. הרי שגם שם, מי שנתן חיים לאדמו"ר הזקן בא דווקא מבתו, מאישה; וגם כאן, מי שעוררה בו את הדביקות היתה דווקא אשתו — "בנות ציון".
ומהו הרעיון הכללי שלוקחים מכאן, מהו המסר שבפתגם? זהו סיפור יפה, אך מה המסר? בשיחה מציין הרבי שהמסר שעלינו לקחת לחיינו הוא כך: אחת הדרכים שהבעל שם טוב מלמד היא השגחה פרטית — שמכל דבר שאדם רואה או שומע עליו ללמוד הוראה בעבודת ה'. אדמו"ר הזקן שמע מאשתו הרבנית מילה אחת בלבד — "מיינער", שלי — ומאותה מילה, אומר הרבי, נוצרה תורה: המאמרים שכתב אדמו"ר הזקן, המופיעים בלקוטי תורה על שיר השירים "צאינה וראינה בנות ציון", ביאורי החסידות שם, יצאו מן הדביקות שעוררה אותה מילה. יש אף ניגון — ניגונו של אדמו"ר הזקן, תנועת "צאינה וראינה" — שאף הוא בא כתוצאה מכך; וכל עבודת ה' שפעל — הכול ממילה אחת.
זהו המסר: האדם שומע מילה, ומילה זו צריכה לפעול ולחולל בו דברים נפלאים ביותר. עוד הביא הרבי שהדבר מלמד אותנו בעבודת ה' גם את ההכרה שאין לנו ערך כלפי הקדוש-ברוך-הוא. יש את המשל הידוע, המופיע גם באחד מפתגמי ה"היום-יום", בחכם גדול מאוד המצווה ציווי לאדם שאין ביניהם כל ערך: עצם אמירת הציווי, אף אם אינו מובן, כבר נוצר קשר אליו ושייכות אליו. כך גם היחס בין חסיד לרבי — אין ערוך בין חסיד לרבי, אך ברגע שמצייתים להוראותיו ולומדים את תורתו, נעשים "שלו", מקבלים את כוחותיו ונעשים שייכים אליו. הדבר פועל בצורה נפלאה מאוד; זהו המסר שרואים כאן בפתגם.
ובהמשך למה שאנו מדברים — שרואים את הסדר לפי סדר ההלכות ברמב"ם — אנו נמצאים כבר בימים האחרונים. התחלנו את ספר נשים בסדר הרמב"ם, ראינו את ההקדמה לספר נשים ואת הפסוק שבפתיחתו. היום, השיעור היומי מתאים להלכות אישות, שכל המושג של הלכות אישות הוא "איש ואישה" — "שלי", "מיינער". וזה כל הרעיון שבפתגם: הקשר שגילה אדמו"ר הזקן בין יהודי לקדוש-ברוך-הוא בא כתוצאה מאמירת אשתו הרבנית, "מיינער זאגט" — וזהו המסר של הפתגם היומי.