"חדר" החמישים ושניים בהיכל היום-יום.
יום שני י"ב שבט ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, בשלח, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ב בחודש, מפרק ס"ו עד פרק ס"ח כולל.
תניא, נמצאים בפרק י"ט, מהמילים "כי התעוות", עד דף כ"ו במילים "ודרגות יותר".
הפתגם היומי הוא פתגם קצר שמקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בט"ז סיוון תרצ"ד. זהו מכתב התעוררות לחסיד שהיו לו תלונות בפני הרבי הריי"צ על מצבו הכלכלי והגשמי. הרבי מעורר אותו מאוד לחזק את עבודת ה' שלו, ובכך תהיה הסיבה לעורר רחמים רבים שהכול יהיה כשורה. בפתיחת המכתב כותב לו הרבי משפט, וממנו נלקח הפתגם היומי.
מה הוא כותב שם? כך: "השכל וההתפעלות" — התפעלות מלשון התרגשות — "שני עולמות הם". יש בנפש האדם עולם השכל ועולם הרגש, הלב — שני עולמות. וכשאומרים "שני עולמות", הכוונה לשני עולמות הפוכים ומנוגדים לגמרי זה מזה. וכיצד תהיה תגובתו של כל אחד משני העולמות אם יהיה בפני עצמו?
עולם השכל — "הוא עולם קר ומיושב". השכל לוקח כל דבר בהתיישבות, בקרירות ובנחת: נבדוק את העניין, איננו נבהלים משום דבר. יש לו גם מעלה, שהשכל בדרך כלל אובייקטיבי — אין לי אינטרס אישי, אינני מעורב רגשית, ובוא נראה את העניין כמות שהוא. זו מעלת השכל. יש לו מעלה ויש לו חיסרון: הקרירות היא חסרונו, וההתיישבות ובחינת העניין בצורה נכונה היא מעלתו.
ומה קורה עם העולם השני, עולם ההתרגשות, שהוא קורא לו "התפעלות"? "העולם השני עולם רותח ומבוהל". עולם ההתרגשות רותח וחם, נמצא בסערה, וגם מבוהל. אם תיתן לרגש לפעול לבדו — בלי הבקרה של השכל, כפי שיאמר בהמשך — הרי הוא פועל באופן מבוהל.
מהו "מבוהל"? רגש ללא יעד וללא בקרה. הדבר עלול להתבטא במצבי רוח קיצוניים לכאן ולכאן, ואף להוביל למסקנות לא נכונות — כמו המושג המופיע בחסידות "רצוא בלי שוב". "רצוא בלי שוב" הוא כשהאדם נמצא בהתרגשות בלבד: הוא רץ ואינו חושב צעד קדימה, כי אינו מונחה אלא על ידי מה שהוא מרגיש. הרי אלו שני עולמות מנוגדים מאוד — קרובים מאוד זה לזה, ובה בעת קיצוניים ושונים זה מזה.
במקור המכתב יש עוד משפט בהמשך, במילה "מיד", ואחריו קטע נוסף שהרבי לא ציטטו אך רעיונו: "וזאת עבודת האדם לחברם". עבודת האדם היא לחבר את עולם השכל עם עולם הרגש. ומהי הכוונה "לחבר"? הרבי הריי"צ מוסיף במכתבו: "שעולם הקר יתחמם באשו של הרותח, ועולם הרותח יתיישב במיושבו של הקר" — היינו, שכל אחד מהם יקבל מעט מתכונות חברו.
ואז מה יהיה? אין אנו רוצים לנתק את הרגש ולהפכו לקר, וגם איננו רוצים לאבד את התיישבות המוח; רוצים אנו רק במיזוג ביניהם. ואם יהיה מיזוג נכון ביניהם, אזי "הבהלה נהפכת לשאיפה". אותה בהלה — ששמענו קודם "רותח ומבוהל" — בסדר, אך יחד עם שאיפה: יש לה מטרות ויעדים, והאדם יודע לאן הוא רוצה להגיע ואינו סוטה מהם, כי יש לו שכל המוביל אותו. תהיה בהתרגשות ובחום, אך ממוקד מטרה, ולא תקפוץ מעניין לעניין, כי השכל מנווט אותך לאן ללכת.
והשכל אינו נשאר שכל קר; שכן שכל קר יכול ללמוד ולהבין, אך הדבר אינו שייך אליי — אני נשאר בעולם התיאוריה. אבל אם השכל מתחבר לרגש, והרגש שואל "כיצד אני מתחבר לעניין?", אזי "השכל נעשה למורה דרך" בחיים של עבודה בפועל. האדם עושה משהו, כי הרגש קיים — יש לי עניין, אני רוצה להתחבר — אך הוא עושה זאת באופן של מורה דרך, בצורה מיושבת ומסודרת. זו הנקודה: שיהיה המיזוג הנכון בין שני העולמות הקיצוניים שבנפש.
נקודה זו ברצוני לחבר למה שדיברנו על הקשר לרמב"ם. אמנם בפתגם של אתמול כבר ראינו את הקשר להלכות מגילה וחנוכה וסיימנו, ואנו רק ממתינים להתחיל את הספר הבא — ספר נשים — שיהיה בפועל רק בעוד עשרה ימים, בכ"ו שבט; אך יש בפתגם זה רמז לסיום הלכות חנוכה, שכן הלכות חנוכה מסתיימות בכך ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם". כל מטרת התורה היא לעשות שלום — שלום בין הקצוות.
ובאמונת החסידות יש גם שלום בנפש, בחלק העליון ובחלק התחתון — "שלום בפמליה של מעלה ושלום בפמליה של מטה". פתגם זה עניינו לעשות שלום בין הקצוות שבנפש האדם. התורה מכוונת לעשות את השלום, ושכל אחד יקבל את מעלתו של חברו, ואז נגיע לאופן מוצלח ונכון בעבודה על עצמנו.