"חדר" המאה חמישים וחמישה בהיכל היום-יום.
שבת, כ"ו ניסן, י"א לעומר, ה'תש"ג. שבת זו היא שבת מברכים, כפי שכתוב מיד בפתיחת הפתגם: "מברכים ראש חודש אייר".
ומהם מנהגי שבת מברכים? בכל שבת מברכים לאורך השנה מציין הרבי שני דברים: אמירת כל התהילים בהשכמה — מנהג שתיקן הרבי הריי"צ; והשני, שהוא יום התוועדות.
ההפטרה של שבת זו, שבת פרשת אחרי מות, היא "הלא כבני כושים". החידוש בכך הוא שיש בהפטרה זו הבדל בין מנהג הספרדים למנהג האשכנזים: לפי מנהג הספרדים, ההפטרה בפרשת אחרי מות פותחת במילים "וידבר ה'" (יחזקאל כ"ב), ואילו האשכנזים נוהגים להפטיר במקום אחר — בפרק התשיעי של עמוס, המתחיל ב"הלא כבני כושים". כאן מציין הרבי שמנהגנו בהפטרה הוא כמנהג האשכנזים, להפטיר בעמוס ב"הלא כבני כושים".
שיעורים: חומש, פרשת אחרי מות, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, קובץ פרק קי"ט; בכ"ו בחודש אומרים את החצי השני של פרק קי"ט — מהאות מ"ם, המתחילה במילה "מה", עד סיום המזמור, המסתיים במילים "לא שכחתי". תניא, מתחילים פרק מ"ג, מתחילת הפרק, מהמילה "והנה", והשיעור מסתיים בעמוד מאה עשרים וארבע במילה "לקמן".
מקורו של הפתגם הנלמד היום הוא במכתב שכתב הרבי הריי"צ בז' ניסן [שהיה ז' אייר] תרצ"ב. בשבת מברכים הקודמת שב"היום-יום", בכ"ז אדר ב' — שבת מברכים חודש ניסן — הביא הרבי קטע אחר מאותו מכתב, וכעת, בפתגם היומי, הוא מביא קטע נוסף ממנו. הקטע הנוכחי מופיע במכתב לפני הקטע שהובא בכ"ז אדר ב'.
באותו מכתב כותב הרבי הריי"צ ליהודי, ומתאר לו התוועדות מסוימת שהייתה אצל אביו, הרבי הרש"ב. הרבי הריי"צ מספר: "כשהייתי אז ילד בגיל תשע", ומתאר את שהתרחש באותה התוועדות. הייתה זו התוועדות בנוכחות כמה זקני חסידים ועוד שניים־שלושה אברכים, וישב עמהם הרבי הרש"ב; הדבר היה בפרשת אחרי.
בפתח דבריו אמר שם הרבי הרש"ב לנוכחים, שלכל אחד ואחד יש מקדש פרטי, כמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — בתוך כל אחד ואחד. עוד התבטא שם הרבי, שה"תוֹך" החסידי הוא באופן אחר מ"תוך" שהוא בלא חסידות. ותודה להקדוש-ברוך-הוא שנתן לנו את רבנו הגדול, רבנו הזקן, שגילה את המאור שבתורה — תורת הבעל שם טוב; ובעקבות זה זכו החסידים לאש שלא תכבה לעד ולנצח נצחים, כמו שנאמר בבית המקדש "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". בהמשך לכך מופיע פתגם זה.
הפתגם מתייחס לפסוק שבפרשת אחרי מות, המתאר את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים: "ורחץ את בשרו במים ולבשם". הפסוק מתאר שהכהן צריך לטבול — "ורחץ את בשרו במים", שבלשון התורה כוונתו לטבילה — ולאחר מכן "ולבשם", ללבוש את בגדי הכהונה.
הרבי מסביר שם את משמעותן הרוחנית של שתי הפעולות הללו בעבודת השם: מהי הפעולה הרוחנית שב"ורחץ את בשרו במים", ומהו "ולבשם" — מהי הלבישה של בגדי הקודש. כאן יבאר מהו "ורחץ", מהו "את בשרו", מהם "מים" ומהם "הלבושים", כאשר כל פרט מתבאר בעבודת השם.
הפתגם כתוב במקורו ביידיש, ובתרגום: "משיחת אאמו"ר [אדוני אבי מורי ורבי]": חסידות דורשת ותובעת שיהיה "ורחץ את בשרו במים ולבשם". כלומר, ההשכלה של חסידות והתובנות שבה — כשלומדים חסידות — חייבות לנקות, להדיח ולרחוץ את הבשר, ולהוריד את "את בשרו".
מהו "את בשרו"? "את הטפל לבשרו". יש דברים הנטפלים ונתפסים לבשר. יש לך גוף שהקדוש-ברוך-הוא ברא, אך הגוף גורר אותנו לכל מיני הנהגות, ונדבקים בנו כל מיני דברים. את כל התוספות הללו — הנקראות "את בשרו", שכן "את" בלשון התורה מורה על הדבר הטפל — צריך להדיח ולהוריד. וזהו "ורחץ את בשרו": להדיח את כל הדברים שנטפלו לבשר.
וכיצד מדיחים זאת? על ידי ההשכלה של חסידות; לימוד החסידות הוא כמו המים שבהם מורידים ומדיחים. ומהם הדברים שנטפלו לבשר? כל ההרגלים שהבשר גורם לנו — שמתרגלים לאכול, לדבר ולעשות בצורה מסוימת — כל אותם הרגלים שאינם על פי תורה ואינם על פי הנהגה חסידית, את אלה צריך להדיח ולנקות. ורק אז אפשר לגשת ללבוש את בגדי הקודש, כמו שהפסוק אומר "ורחץ את בשרו במים ולבשם"; אי אפשר ללבוש את בגדי הקודש בטרם הודח "את בשרו".
ומהם בגדי הקודש? מחשבת ודיבור החסידות, והנהגתם של חסידים בהתבוננות קודם התפילה — בגדי קודש הם. בתניא כתוב שיש שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה, והם הבגדים. וכך: ההנהגה של חסידים לפני התפילה — היינו המעשה — להתבונן בדברי חסידות ובמאמריה, הדיבור בדברי חסידות, והמחשבה בענייני חסידות; אלו שלושת הלבושים הנקראים בגדי קודש.
הם נקראים בגדי קודש, לפי שהם בגדים שניתנו לנו במתנה מן הקודש. אדמו"ר הזקן נתן לנו במתנה את תורת החסידות, שבה אנו יכולים למלא את המחשבות ואת הדיבורים ולנהוג בהנהגה כזו. בגדי קודש אלו קיבלנו מן הקודש, מן המוכן; אנו באים אל המוכן — יש לנו בגדי קודש.
אבל להדיח את הבשר ולהוריד את ההנהגות שנטפלו אליו — זאת אין נותנים לך מלמעלה; זאת עליך לעשות בעצמך. לא תוכל לגשת אל הבגדים שניתנו לך מלמעלה אם לא עבדת בעצמך תחילה להדיח את הנטפל לבשרך. את הלבושים שלך — מחשבה, דיבור ומעשה — במה למלאם, זאת נותנים לך במתנה מלמעלה, ואינך צריך לחפש; יש לך דברי חסידות שאתה יכול לחשוב, ללמוד וכו'.
אבל להדיח, לשטוף ולנקות את הדבר הטפל שנוצר מן הבשר ומן העניין שהאדם מונח בו, וגם להפוך את בשרך עצמו לבשר קודש — היינו גם להוריד את הדברים הנטפלים, וגם להפוך את הבשר למשהו עדין וקדוש — זאת עליך לעשות בעצמך, בכוח עצמך. אף אחד לא ישטוף עבורך את בשרך ולא יוריד עבורך את הרגליך; זאת עליך לעשות לבדך.
זהו מה שחסידות תובעת מיהודי. על כך מסר אדמו"ר הזקן את נפשו — שחסידים יהיו כראוי, שיפעלו. הוא נתן את כל הכלים ומצפה שנעשה בעצמנו את הרחיצה, אך את כל הכלים לפעול זאת נתן לנו. אדמו"ר הזקן פתח את צינור מסירות הנפש, שיוכל אדם לעבוד את השם בתפילה ולהיות עם השם בתפילה. וכשם שקודם התפילה יש את המחשבה, הדיבור והמעשה של חסידות — שהם בגדי קודש — כך מסר את נפשו כדי לתת ולהעניק אותם. אלו בגדי הקודש המתקבלים מלמעלה, אך הוא מצפה שהאדם מלמטה יעשה בעצמו את הניקיון.
ומהי אותה תפילה שיש להתכונן אליה? התפילה היא ההזדמנות להיות דבוק וקשור לעצמות אין-סוף. חסידות מעמידה את החסיד פנים אל פנים מול עצמות אין-סוף — זוהי התפילה. וכדי להגיע לכך יש את הלבושים, שהם ההכנה לתפילה, ולפני כן את "ורחץ את בשרו", שהיא העבודה העצמית. רק לאחר כל סדר העבודה הזה אפשר להגיע אל היעד ואל המטרה.
זוהי בעצם נקודה שהרבי דיבר עליה גם בהתוועדות הראשונה של קבלת הנשיאות, בי"א ניסן תשי"א. הרבי הדגיש שם שיש נתינת כוח הניתנת מלמעלה, ואמר על עצמו שיעזור וייתן נתינת כוח מלמעלה, אך התבטא: "אל תחשבו שבחרתם מישהו שיעשה בשבילכם את העבודה". את העבודה צריך כל אחד לעשות בעצמו; תהיה עזרה ותהיה סיוע. זהו הרעיון עצמו המובע כאן, בשבת מברכים של חודש אייר — התוכן הנפלא שבפתיחה.