"חדר" המאה חמישים בהיכל היום-יום.
יום שני כ"א ניסן, שביעי של פסח, ששה לעומר ה'תש"ג.
בתחילה מציין הרבי הנהגה הקשורה לקריאת התורה של שביעי של פסח: "בעת קריאת השירה עומדים". ביום הזה קוראים את שירת הים, ובעת קריאתה צריך לעמוד.
שיעורים: חומש, פרשת אחרי-מות, שני עם פירוש רש"י. תהילים, כ"א בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ק"ד ופרק ק"ה. תניא, נמצאים בפרק מ"ב שהתחלנו בימים האחרונים, השיעור היומי מהמילה "והשנית" שבעמוד מאה ושמונה-עשרה, ומסתיים בדף ס' במילה "שומעת וכו'".
דיוק מעניין: המנהג לעמוד בעת קריאת השירה כבר נכתב בהיום יום דיום י"ז שבט. י"ז שבט היה שבת שירה, שבה קוראים את שירת הים. קוראים אותה פעמיים בשנה — כאשר יוצאת פרשת השבוע "אז ישיר", פרשת בשלח, ובשביעי של פסח. אם כן, מנהג העמידה מופיע גם בי"ז שבט וגם כאן, בכ"א ניסן.
אך יש הבדל קטן, ולכאורה הכול מדויק: בי"ז שבט הלשון היא "עומדים בעת קריאת השירה", ואילו כאן בכ"א ניסן כתוב "בעת קריאת השירה עומדים". התוכן זהה בדיוק, אך סדר המילים שונה. שמעתי פעם סברה בטעם השינוי: בשביעי של פסח מהות היום היא שירת הים — זהו הנס שאירע באותו יום; לעומת זאת בי"ז שבט קוראים את פרשת השבוע, פרשת בשלח, שבתוכה נמצאת גם שירת הים.
מאחר שבשביעי של פסח מהות היום היא שירת הים, פותח הרבי במנהג קודם כול ב"בעת קריאת השירה" — זו מהות היום — ומה עושים? "עומדים". לעומת זאת בי"ז שבט, שאין זו מהות היום, פותח הרבי הפוך: "עומדים" — ביום הזה עומדים; ומתי? לא בכל קריאת התורה, אלא "בעת קריאת השירה". כלומר, ההבדל בניסוח בא להבליט שבשביעי של פסח שירת הים היא מהות היום.
הפתגם היומי הוא הנהגה הקשורה לליל שביעי של פסח. אומר הרבי: "אם לובביץ' פלעגט מען זיין אויף שביעי של פסח" — בליובאוויטש היה המנהג להישאר ערים בליל שביעי של פסח. ומוסיף שלא רק בליל שביעי של פסח, אלא "אויך שבועות און הושענא רבה" — גם בליל חג השבועות וגם בליל הושענא רבה היה המנהג בליובאוויטש להיות ערים בלילה.
באחת משיחותיו של הרבי הריי"צ מובא שבליובאוויטש היו לילות שלא קראו בהם "קריאת שמע שעל המיטה", משום שפשוט לא הלכו לישון. שם הוא מונה את אותם לילות כפי שהוא מונה כאן — ליל שביעי של פסח, ליל הושענא רבה וליל שבועות — אך מוסיף שם גם את ליל א' של חג הפסח.
מעניין שבסעודת שביעי של פסח תשכ"ט, כשישב הרבי עם הקהל בסעודה בדירת הרבי הריי"צ, שאלו את הרבי מדוע בהיום יום דכ"א ניסן השמיט את ליל א' של חג הפסח כשמנה את הלילות שבהם היו ערים בליובאוויטש, בעוד שבשיחות הרבי הריי"צ מופיע גם הוא כאחד מארבעת הלילות. והרבי ענה שכך הורה הרבי הריי"צ להדפיס את המנהג ביום הזה — ראינו שכל פרט כאן מדויק — הרבי אמר להכניס רק את שלושת אלה, ולא לכלול בפועל במנהג את ליל א' של חג הפסח.
בהמשך הפתגם אומר הרבי: "אז איך בין אלט געווען ניין יאר" — הרבי הריי"צ מספר: כאשר הייתי ילד בגיל תשע, "האב איך זיך שוין ניט געלייגט שלאפן שביעי של פסח" — כבר לא הלכתי לישון בליל שביעי של פסח, אלא הייתי ער בו. ומסיים: "מ'דארף לערנען א גאנצע נאכט" — צריך ללמוד כל הלילה.
עוד יש לציין שבפסח של תשל"ה שאל הרש"ג, חתנו של הרבי, את הרבי: להיות ער בליל שבועות או בליל הושענא רבה מופיע בשולחן ערוך, אך המנהג שמופיע כאן על ליל שביעי של פסח אינו מופיע בשולחן ערוך — מהו מקורו, מניין שבליובאוויטש היו ערים בליל שביעי של פסח? והרבי ענה לו שהמקור הוא בדברי הרבי הרש"ב זיע"א; כך אמר הרבי, זהו מבחינתו המקור, וכך צריך להיות.
ולגבי ליל שבועות המוזכר כאן: הרבי הרש"ב כותב שמצא כתב-יד-קודש של האדמו"ר האמצעי, שלמי שער בליל שבועות ישנם עניינים נעלים מאוד — כפי שמופיע גם כאן בפתגם היומי. על כל פנים, הנוגע ליום הזה הוא ליל שביעי של פסח, שהרי זהו פתגם של כ"א ניסן, שביעי של פסח.