"חדר" המאה ארבעים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום שישי י"ח ניסן, שלושה לעומר, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, אחרי-מות, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, י"ח בחודש, אומרים פרק פ"ח ופרק פ"ט. תניא, ביום הזה מסיימים את פרק מ"א; השיעור מתחיל מהמילים "והנה קול" בעמוד מאה ושש-עשרה, עד סיום הפרק במילים "וכו' כנ"ל".
הפתגם היומי פותח בהנהגה הנוהגת בקביעות כזו, שבה ערב שבת קודש חל בחול המועד של פסח, ולאחריה קטע פתגם של הרבי הצמח צדק. נפתח בהנהגה. אומר הרבי: "במנחה אין אומרים הודו, אבל אומרים פתח אליהו".
ידועה ההנהגה, שמקורה מתקנת הבעל שם טוב הקדוש, לומר בכל ערב שבת, לפני תפילת מנחה, את המזמור "הודו" — מזמור ק"ז בתהילים, המפרט את הארבעה שצריכים להודות, ובו חוזר ארבע פעמים הפסוק "יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
מדוע תיקן הבעל שם טוב לומר מזמור זה בכל ערב שבת? הדבר דומה ליהודי האומר ברכת הגומל בכל יום שישי, לאחר שבמשך כל השבוע היה טרוד בפרנסה, וטרדת הפרנסה של ימות החול לא גרמה לו נזק — לא בגוף ולא בנפש, לא בגשמיות ולא ברוחניות — ולכן הוא מודה להקדוש-ברוך-הוא. אך כאשר ערב שבת חל בחול המועד, אין אומרים "הודו".
הדבר מפורש בסידור של אדמו"ר הזקן: מעל המזמור "הודו" כתוב במפורש שאומרים "הודו" בכל ערב שבת קודם מנחה, לבד כשחל יום טוב או חול המועד בערב שבת — שאז אין אומרים "הודו". וכפי שהרבי מדייק, אדמו"ר הזקן כפל וכתב "אין אומרים" וגם "אומרים בכל ערב שבת" — מהו הכפל?
מבאר הרבי, שאדמו"ר הזקן בא להדגיש תחילה שאמנם אין לומר "הודו". מהי הסיבה, ומהי הגריעותא אם אדם כן יאמר את ה"הודו" בקביעות כזו החלה בחול המועד? מכיוון שהטעם לאמירת ה"הודו" הוא להדגיש "הייתי עסוק כל הזמן בענייני חול ולא ניזוקתי", והרי עתה אתה בא מיום טוב שבחול המועד; ואם תאמר עכשיו "הודו", הרי אתה כמזלזל בחול המועד, כאילו עדיין היית טרוד בעובדין דחול — בעוד שאתה כבר בתוך החג, בתוך חול המועד. לכן בקביעות כזו אין אומרים "הודו", שכן כבר הפסקת את העובדין דחול קודם לכן.
מכיוון שהדבר כבר כתוב בסידור, לכאורה מה הצורך להביאו גם ב"היום-יום"? אלא שהפרט הנוסף — שאבל אומרים "פתח אליהו" — אינו כתוב בסידור בהדגשה. את זה מוסיף הרבי בפתגם, בהנהגה היומית: את "הודו" אין אומרים, כפי שכבר כתוב בסידור, אבל את "פתח אליהו" אומרים גם בקביעות כזו, שבה ערב שבת חל בחול המועד וכדומה.
מקורו של הפתגם עצמו, הבא לאחר מכן, הוא ברשימה מרתקת ומעניינת שכתב הרבי הריי"צ, ובה הוא מתאר את דברי ימי חייו של הרשב"ץ. הדברים הופיעו בחוברת הראשונה של קובץ "התמים" שיצא לאור בוורשה. שם מובאות תולדות הרשב"ץ, ובאריכות מתואר כיצד מסר את נפשו כפשוטו על התקרבותו לחסידות — מסירות נפש במובן הפשוט ביותר. עוד מתואר שם, שכאשר התקדם בהתקרבותו לחסידות, לא שלחוהו החסידים מיד לרבי, אלא היה עליו לעבור סדרת חינוך חסידית אצל אחד החסידים — קראו לו רבי מיכואל אפאצקער — כדי שיהיה ראוי ומוכן לנסוע לרבי.
שם מתואר, שלאחר שנה וחצי אצל רבי מיכל, אמר לו רבי מיכל: "זהו, עכשיו הגיע הזמן, אתה כבר ראוי ומתאים לנסוע לרבי — לנסוע לרבי הצמח צדק". ואז מתוארת נסיעתו הראשונה. כבר בפתגם קודם, ביום-יום של ל' שבט, הייתה התייחסות לפעם הראשונה שבה הגיע הרשב"ץ ללובביץ' — כיצד חישב בכל שנה את יום זה שהיה כיום הולדתו, והניח שתילים בדיוק בזמן שבו הגיע ללובביץ'. אף פתגם זה מאותה רשימה, המתארת את הפעם הראשונה שבה הגיע.
בהמשך כתוב, שבאותה שבת ראשונה שבה הגיע ללובביץ', ראה את הרבי הצדיק נכנס לבית המדרש, והתרגש מאוד מן המעמד — כיצד נכנסו בניו תחילה — ותיאורים בצבעים חזקים מובאים שם. ואז מופיע ברשימה מה שאמר הרבי עצמו באותה הזדמנות, כשהרשב"ץ שמע אותו בפעם הראשונה — וזה הפתגם היומי.
בחול המועד פסח, בקריאת התורה, קוראים את הפסוקים מפרשת משפטים: "אם כסף תלווה את עמי", ולכן מובא כאן הביאור על "אם כסף תלווה". הרשב"ץ הגיע אכן בשבת פרשת משפטים — באותה שנה מעוברת, בחודש אדר — לרבי הצמח צדק. והרבי מכניס זאת כאן, אף שאנו בפרשת אחרי-מות, מכיוון שהדבר קשור לקריאת התורה של פסח.
על כל פנים, מה אומר הצמח צדק? נקרא את הלשון: בשנת תר"כ אמר הצדיק מאמר על הפסוק "אם כסף תלווה". הצמח צדק ביאר את תוכן הפסוק ברוחניות. בפשט מדובר באדם המלווה כסף לזולתו — שיש סדר למי להלוות תחילה, וכיצד לא לתבוע את החוב בצורה בלתי-ראויה; אלו פרטי ההלכה על פי פשט.
הצמח צדק ביאר זאת ברוחניות: "כסף" הוא הנשמה. הנשמה נקראת "כסף" על שם שהיא תמיד ב"כוסף", בתשוקה לעלות למעלה; מכיוון שיש לה כיסופים תמידיים ורצון להתחבר להקדוש-ברוך-הוא, נקראת בכינוי "כסף" — לשון אהבה.
כינוי נוסף יש לנשמה, הקשור בכך שהיא עולה למעלה, כפי שאומר הפסוק "רוח האדם היא העולה למעלה". ההבדל בין בהמה לאדם הוא, שרוח הבהמה כלפי מטה ורוח האדם כלפי מעלה. לכן הנשמה נקראת "אדם", וכפי שמובא שנשמות ישראל נקראות "אדם" — "אתם קרויים אדם". ומדוע נקראות "אדם"? כי "רוח האדם היא העולה למעלה".
הרי לנו שתי סיבות לכינוייה השונים של הנשמה, ושניהם נובעים מאותה נקודה — תשוקת הנשמה לעלות למעלה. משום כך נקראת "כסף", ומשום כך נקראת "אדם"; שניהם באים מאותה השתוקקות לעלות למעלה.
עתה נחזור לפסוק: "אם כסף תלווה את עמי". ה"כסף" הוא הנשמה, וניתן הוא בהלוואה ל"עמי" — לעם ישראל; אף הנשמה ניתנת בהלוואה ליהודי. ומי נותנה בהלוואה? הקדוש-ברוך-הוא הנותן ליהודי את הנשמה, ופירוש הדבר שהוא נותן לו כוחות. הוא נותנם בהלוואה, וכעת על היהודי להשתמש בהם כראוי ולהחזירם, כמו בהלוואה שמצפים מן הלווה שיחזירה — ואף ירוויח בה, אם ישתמש בכסף נכון ויעשה בו "עסק", ולאחר מכן יחזיר את ההלוואה. כך גם היהודי צריך להשתמש בנשמה שקיבל ובכוחות שקיבל, ולהשתמש בהם כראוי.
זהו המשך הפתגם: "והנשמה נתונה בהלוואה" — הקדוש-ברוך-הוא נותנה בהלוואה ליהודי. וכתיב "ימים יוצרו" — הקדוש-ברוך-הוא יצר את חיי האדם במספר ימים קבוע. לכל יום יש תפקיד, ובכל יום עליו לתקן ולפעול עם הנשמה פעולות מסוימות; וכשאתה פועל בכל יום את המוטל עליך, עם הנשמה והכוחות שקיבלת, זו סוג של החזרת ההלוואה — אתה משתמש כראוי בכסף שנתנו לך, בנשמה שנתנו לך.
יש מספר קבוע של ימים שאתה חי בעולם, ובכל יום עליך לפעול איזה "לבוש" — שכל מצווה היא כלבוש שאתה מתקן. "וחסר יום אחד" — אם חס ושלום חסר יום אחד שלא השלמת בו את תפקידך, אזי "חסר לבוש אחד", חסר לבוש שהיית אמור להשלים, וחלילה לא החזרת את ההלוואה כראוי. זהו הדגש שבפסוק — כיצד יש להחזיר את ההלוואה להקדוש-ברוך-הוא, דהיינו כיצד על היהודי להשתמש בכוחות שקיבל כראוי, ולהחזירם להקדוש-ברוך-הוא.
אפשר למצוא רמז לכך במהלך הרמב"ם, שאנו נמצאים בו בספר עבודה, בהלכות מעשה הקורבנות, שכמה וכמה פתגמים כבר ראינו קשורים בהן. אחת ההלכות עוסקת באדם שהתחייב בנדר של קורבן: מוטלת עליו החובה להביאו ברגל הראשון שמגיע, ואם לא הביאו ברגל הראשון — עבר על מצוות עשה, ואם עברו שלושה רגלים ולא הביאו — עבר על מצוות לא תעשה. כלומר, כשיש לך חוב, מוטל עליך להשלימו. באותן הלכות מדובר בחוב להביא קורבן לבית המקדש, וכאן זהו התוכן: שהיהודי צריך להשלים את חוב ההלוואה שקיבל מהקדוש-ברוך-הוא — את הנשמה ואת הכוחות — כדי למלא את תפקידו בעולם הזה.