"חדר" המאה וארבעים בהיכל היום-יום.
יום שישי, י"א ניסן, ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מצורע, שישי, עם פירוש רש"י. תהילים, י"א בחודש, אומרים מפרק ס"א עד פרק ס"ה כולל. תניא, ביום הזה לומדים את החלק השני, המשך פרק מ"א; השיעור היומי מתחיל בעמוד נ"ו במילים "והנה ה'", ומסתיים בעמוד מאה ושתים-עשרה במילה "ותפילין".
הפתגם היומי קצר ומפורסם, ומקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בי"ט תמוז ת"ש. זהו מכתב קצר ומעניין: יהודי חסיד כתב לרבי הריי"צ מכתב בי' תמוז ת"ש, ובו ביקש ברכה לבריאות. הרבי משיב לו בי"ט תמוז, מברכו ומדריכו שיקשיב לכל הרופאים, והשם ישלח לו רפואה וכו'.
בהמשך מוסיף לו הרבי קטע מעניין: "את מכתבך קיבלתי ביום חגי, י"ב תמוז, יום הזיכרון" — כלומר, בהשגחה פרטית הגיע המכתב ביום ההולדת של הרבי, י"ב תמוז. ומובא בספרים מה צריך להיות ביום ההולדת, וזהו הפתגם היומי: ביום ההולדת על האדם להתבודד, להעלות זיכרונותיו ולהתבונן בהם, "והצריכים תיקון ותשובה, ישוב ויתקנן" — כך כותב לו הרבי הריי"צ.
סיום המכתב מעניין מאוד. מאחר שהרבי כותב שביום ההולדת על האדם להעלות זיכרונותיו, הוא כותב לאותו חסיד: "כשפתחתי את מכתבך" — היה זה בי"ט תמוז — "עלה בזיכרוני הזמן שהגעת ללובביץ', והזמן שאבי הרבי אמר לי עליך, את התקווה שהועידו לך — איך תהיה ואיך תצליח; וברור לי שדברי הרבי קיימים לעד" וכו'. כלומר, מתוך העלאת הזיכרונות הכליל הרבי גם שהוא עצמו העלה את זיכרונותיו על אותו חסיד ועל מצבו.
פתגם זה בחר הרבי להכניס להיום-יום בי"א ניסן — היום, כידוע, יום ההולדת של הרבי עצמו. אך בתש"ג, כשהוציא הרבי לאור את היום-יום, עדיין לא ידע אף אחד מהחסידים שזהו יום הולדתו.
מתי נודע לראשונה יום ההולדת של הרבי? כמה שנים לאחר מכן, בתש"ז. באותה שנה, כידוע, שהה הרבי בפריז — הוא נסע לקבל את פני אמו, שיצאה אז מרוסיה, וחזר עמה, ולאחר מכן לארצות הברית. כשהייתה אם הרבי בפריז עם החסידים, גילתה להם בי"א ניסן שזהו יום הולדת בנה, ואמרה להם: "בקשו ממנו שיתפלל אתכם ביום הזה". זו הייתה הפעם הראשונה שבה נודע לחסידים על יום ההולדת של הרבי.
הפעם הבאה שבה ציין הרבי את יום הולדתו הייתה כבר לאחר קבלת הנשיאות, בתשי"ב, כשמלאו לו חמישים שנה; אז אמר הרבי מאמר חסידות בקהל מצומצם מאוד בחדרו. לאחר מכן, כשהגיע הרבי לגיל שישים, בתשכ"ז, גם התקיימה התוועדות. ומתשל"א עד תשמ"ה ערך הרבי מדי שנה התוועדות גדולה מאוד ביום הולדתו; תשמ"ה הייתה הפעם האחרונה שבה התקיימה התוועדות, ולאחר מכן היו שיחות בימים אלו ובימים הסמוכים.
ידוע שבתשמ"ח, לאחר הסתלקותה של הרבנית חיה מושקא, עורר הרבי ביום הולדתה, כ"ה אדר, את "מבצע יום הולדת" — לעורר כל יהודי לציין את יום הולדתו. הרבי אף ציין עשרה מנהגים שיש לנהוג ביום ההולדת, ונחזור עליהם בקצרה.
המנהג הראשון — לעלות לתורה בשבת שלפני יום ההולדת; להוסיף ביום זה בנתינת צדקה; להוסיף בתפילה, דהיינו בכוונת התפילה; ללמוד את מזמור התהילים החדש; להוסיף שיעור בתורת הנגלה ובתורת החסידות; ללמוד מאמר חסידות, חלקו או כולו, בעל-פה, ולחזור עליו בימים שלאחר מכן; להוסיף בפעולה על הזולת ובהפצת המעיינות חוצה עם ההסברים. ואז מגיעה הנקודה — להתבודד ולהעלות זיכרונותיו.
הרבי פעם פירש את הכוונה ב"להתבודד ולהעלות זיכרונותיו": אם זכה האדם להיות ביחידות אצל הרבי, שיצייר לעצמו מה היה ביחידות, מה שאל ומה ענו לו — זהו "להתבודד ולהעלות זיכרונותיו". כן לקבל על עצמו זהירות חדשה, נוספת, באיזו מצווה. והמנהג העשירי — לערוך באותו יום התוועדות של שמחה עם בני ביתו, עם החברים והידידים, ואם אפשר, ביום שמותר, לברך "שהחיינו" על פרי חדש ולציין בכך את היום. אלו עשרת המנהגים שבהם הדריך הרבי כיצד להתייחס ליום ההולדת, והיסוד לכל זה הוא בפתגם זה.
ונסיים בהקשר שבו אנו מוצאים את הרמזים שבפתגמים לפי מהלך ספר "היד החזקה" לרמב"ם. בימים אלו אנו בפתגמים התואמים ל"ספר העבודה", כפי שראינו בימים הקודמים. אתמול היה הפתגם הקשור לסיום הלכות איסורי מזבח, והיום מתחילות ההלכות הבאות שב"ספר העבודה" — הלכות מעשה הקורבנות.
ומעניין שבפרקים הראשונים של הלכות מעשה הקורבנות מציין הרמב"ם, שבקודשים — קורבנות שמקדישים אותם — חשוב לדעת מתי "יום ההולדת" שלהם, שכן לכל קורבן קצובה השנה שבה אפשר להקריבו; צריך לדעת בדיוק בן כמה הוא, ולפי זה לאיזה קורבן ולאילו קודשים הוא שייך. מעניין אפוא שהפתגם הזה תואם ממש להלכות אלו, שעניינן חשיבות ימי ההולדת של הקודשים.