"חדר" המאה שלושים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שני ז' ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, מצורע, שני עם פירוש רש"י. תהילים, ז' בחודש, אומרים מפרק ל"ט עד פרק מ"ג כולל. תניא, עדיין לומדים את פרק מ'; השיעור מתחיל בעמוד נ"ה במילים "ובזה יובן", ומסתיים בעמוד מאה ועשר בסוף ההגהה השלישית, במילים "ברעיא מהימנא".
הפתגם היומי מחולק לשניים: בחלק הראשון יש התייחסות לאחד הביטויים שאומרים בעת הוצאת ספר תורה בשחרית של שבת וחג; ולאחר מכן — התייחסות לשמות המשפחה של רבותינו נשיאינו.
כידוע, בעת הוצאת ספר תורה בשחרית של שבת וחג יש קטע שאומרים, ובחלק הנוגע לענייננו אומרים: "על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח... שמו של מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, בעולמות שברא, העולם הזה והעולם הבא, כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל עמך בית ישראל". זהו הלשון.
על קטע זה כתב רבי חיים נאה, ב"קונטרס הסידור", ונביא את לשונו: פשוט שנפלה כאן טעות דפוס, שכן המילה "עמך" אינה מתיישבת. מדוע? לטענתו, כל הנוסח כתוב בלשון נסתר — "שמו של מלך מלכי המלכים... בעולמות שברא כרצונו כרצון יראיו", הכל בלשון נסתר — וכיצד נכנס פתאום "וכרצון כל עמך", ש"עמך" הוא לשון נוכח? לפיכך, לדבריו נפלה כאן טעות, ולכאורה במקום ה"כ" הסופית צריך להיות "ו", דהיינו "וכרצון כל עמו בית ישראל", כהמשך ללשון נסתר. עוד הוא מבין שיש סידורים שבהם המילה הזו אינה מופיעה כלל.
על כל פנים, למרות התמיהה, הרב מתייחס לשורה זו וקובע את הנוסח "וכרצון כל עמך בית ישראל", לאומרו כפי שכתוב. ובאמת, אם נעיין בנוסח, נראה שיש בו מעברים מנוכח לנסתר עוד פעם או פעמיים; כנראה יש בזה סיבות נוספות, אך מכל מקום זהו הנוסח שאומרים.
הקטע הבא מופיע מתוך מכתב שכתב הרבי הריי"צ (ו' אייר תרת"ט). הרבי מתייחס שם ל"פקודה המלכותית", שהוא קורא לה "גזירת הכינויים", שברוסיה קבעו שכל אדם צריך לבחור לעצמו שם משפחה. פקודה זו החלה בשנת תקס"ד, כעשר שנים לפני הסתלקות אדמו"ר הזקן, אך בתחילה לא אכפו אותה כל כך; היה זה חוק שלא נאכף. אולם כעבור כמה שנים, לאחר סיום מלחמת הצרפתים (בשנת תקע"ג, שנת הסתלקות אדמו"ר הזקן), התחדש החוק בתוקף רב, ואף היו עונשים גדולים למי שלא מילא את הפקודה. אז נדרש כל אחד לבחור לעצמו שם משפחה, באופן ששם המשפחה יעבור לו, לבניו ולבני בניו, ויהיה קבוע לכל המשפחה — ורק אם הבת מתחתנת, עובר שם המשפחה לפי בעלה, וכן הלאה.
בהקשר זה מתייחס הרבי ואומר: "כינוי המשפחה של רבנו הזקן" — כאמור, בזמנו עדיין לא הקפידו כל כך על החוק, וכינו את אדמו"ר הזקן במסמכים וכדומה כפי שנהגו אז, ואף עד היום יש ברוסיה שאנשים מכובדים מכונים על שם אביהם. הכינוי של אדמו"ר הזקן היה "ברוכוביץ" — על שם אביו, שנקרא ברוך — כלומר "הבן של ברוך".
כינוי המשפחה של בנו, אדמו"ר האמצעי, היה "שניאורי", שפירושו המשתייך לשניאור, דהיינו לאביו אדמו"ר הזקן.
כינוי המשפחה של הצמח צדק, נכדו של אדמו"ר הזקן, היה "שניאורסון", שפירושו "בן שניאור", דהיינו ייחס את עצמו לאדמו"ר הזקן; ומאז נשאר שם המשפחה קבוע לכולם — למרות שהשמות הפרטיים השתנו, כולם נשארו על שם זה, "שניאורסון", על שם הראשון, אדמו"ר הזקן.
באותו מכתב מאריך הרבי בהקשר המיוחד שבין הצמח צדק לאדמו"ר הזקן, שראה את הקשר ביניהם בעוצמה כה גדולה, ולכן אף כינה את שם משפחתו כבן של אדמו"ר הזקן. שם מובאים דברים שאמר לו אדמו"ר הזקן פעם — הצמח צדק היה נכדו, בן בתו — על לשון חז"ל "איש מזריע תחילה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר": "'איש מזריע תחילה יולדת נקבה' — זו אמא שלך; 'אשה מזרעת תחילה יולדת זכר' — ואמא שלך ילדה אותך". כלומר, קשרו לאדמו"ר הזקן היה עמוק וחזק מאוד; יש שם סיפור ארוך, וכדאי לקרוא אותו בפנים, כיצד היה בעקבות אימרה זו.
[ההקשר של הפתגם להלכות ברמב"ם:] כל כהן היודע מאיזה בית אב הוא — מהו שורש משפחתו — יש בזמננו הלכות הנוגעות אליו, כגון אם מותר לו לשתות יין או לא (שהרי בכל שבוע היה בית אב אחר בתורו בעבודת המקדש). יש שם דיון מה דינו של כהן היודע מיהו בית אבו לעומת כהן שאינו יודע. וזהו בעצם תוכן הפתגם, המספר לנו מיהו בית האב ומיהו שורש המשפחה של רבותינו נשיאינו — וזהו ההקשר בין הפתגם להלכות אלו ברמב"ם.