"חדר" המאה שלושים וארבעה בהיכל היום-יום.
שבת ה' ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תזריע, שביעי, עם פירוש רש"י. תהילים, ה' בחודש, אומרים מפרק כ"ט עד פרק ל"ד ועד בכלל. תניא, ביום הזה מתחילים פרק מ"ד, מתחילת הפרק במילה "אך", והשיעור מסתיים בעמוד נ"ה במילה "באריכות".
הפתגם היומי מתחלק לשניים. תחילה יש התייחסות לאחד הקטעים שמוסיפים בברכת המזון של שבת, ולאחר מכן בא הפתגם — תוכן היום. ההתייחסות הראשונה: ידוע שבשבת מוסיפים בברכת המזון את הקטע "רצה" לפני "בונה ירושלים", ובמשפט האחרון של קטע זה מבקשים שהקדוש-ברוך-הוא יראנו בבניין ירושלים, והסיום הוא "כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות".
כאן יש הדגשה כיצד צריך להיות הגיית המילים. המילה "בעל" מופיעה פעמיים — "בעל הישועות" ואחר כך "בעל הנחמות". וההדגשה היא שב"בעל הישועות" יש לומר את הב"א בדגש, ובפעם השנייה, "בעל הנחמות", יש לומר את הב"א ברפוי. וזה הלשון: ב"רצה" בברכת המזון אומרים "בעל הישועות" — ב"א דגושה, "ובעל הנחמות" — ב"א רפויה.
דבר דומה היה לנו בפתגם של א' אדר שני. שם היתה התייחסות ל"יעלה ויבוא", שכתוב בו "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה ופקדנו בו לברכה", וגם שם היתה ההדגשה שבפעם הראשונה אומרים "בו" בב"א דגושה, ובפעם השנייה "בו" בב"א רפויה. הדבר קשור לכלל של האותיות בג"ד כפ"ת: כאשר הן באות בראש מילה, לעתים תהיינה בדגש ולעתים ברפוי. אחד הכללים בעניין זה תלוי בהברה שבמילה שלפניה — אם לפניה יש הברה פתוחה, האות תהיה רפויה, ואם לפניה יש עיצור, האות תהיה דגושה. כאן, בפעם הראשונה "בעל הישועות" הוא ראש מילה, ולכן מתחיל בב"א דגושה; ובפעם השנייה, "בעל הנחמות", בא לאחר תנועה פתוחה — לאחר "הוא" — ולכן רפוי. כל זה ביחס לאופן הנכון של הגיית המילים בתפילת "רצה".
כעת בא הפתגם, שהוא נקודה נוספת. הפתגם מופיע במקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בכ"ה בניסן תרצ"ח. ממכתב זה יופיעו בהמשך לוח היום-יום עוד שני פתגמים — בעזרת השם נגיע אליהם בכ"ה ניסן ובא' חשוון. תוכן המכתב מעורר מאוד את מקבלו בנושא "מה' מצעדי גבר כוננו", דהיינו שהקדוש-ברוך-הוא מוביל כל אדם למקום שאליו הוא צריך להגיע, וכשהגיע לשם עליו לדעת שיש לו תפקיד במקום — לזכך את המקום ולפעול בו, ולא להיות מושפע ממנו, אלא להיפך, להשפיע עליו. זה תוכן המכתב.
בקשר לתוכן זה, מביא שם הרבי הריי"צ אמרה בשם הרבי המהר"ש. נתחיל לקרוא ולהסביר: "האדמו"ר אמר" — "אדמו"ר" הוא ראשי תיבות "אדוני אבי זקני מורי ורבי", וכשהרבי הריי"צ אומר "זקני", הכוונה לרבי הרביעי, הרבי המהר"ש. האדמו"ר אמר, בביאור המשמעות הפנימית של מאמר רבותינו ז"ל בגמרא.
לשון הגמרא הוא במסכת תענית (דף כ"א עמוד ב'). נראה תחילה מה אומרת הגמרא. רב נחמן בר רב חסדא אמר לרב נחמן בר יצחק "ליקום מר לגבן" — בבקשה, עזוב את המקום שאתה גר בו, וכפי שרש"י מסביר, ששם היה גר בין אנשים שלא היו חשובים כל כך, ועבור למקומי, עבור אלינו. "אמר ליה" — ענה לו רב נחמן בר יצחק, "תנינא" — למדנו, "רבי יוסי אומר", ואז בא הפתגם: "אמר רבי יוסי, לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו".
מה הכוונה — שכבוד המקום אינו תלוי במקום אלא בך? מהי המשמעות הפנימית של הפתגם, שלא המקום מכבד אותך אלא אתה מכבד את המקום? מסביר הרבי המהר"ש, ונמשיך לקרוא את הפתגם: "כבוד יש בו שני פירושים". למילה "כבוד" יש במקורות שני אופנים של הבנה — פירוש אחד במשמעות שלילית, ואפשר לפרש אותה מילה עצמה במשמעות חיובית ונעלה מאוד.
באופן אחד אפשר לפרשה בצד השלילי: "כבוד" מלשון "כבֵדה", כמו הכבד — היכן שהדבר מתייחס לצד השלילי. שכן מאמר חז"ל, כפי שהמדרש אומר על הפסוק "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה" — מה הכוונה "כבד לב פרעה"? אומרים חז"ל "נעשה לבו ככבד", והמדרש מסביר: הכבד הוא כפול ואינו מבין; לבו נעשה כבד, נהיה אדיש, חסר הבנה, חסר הסתכלות והבחנה. זה הכינוי שנאמר על פרעה, "כבד לב פרעה". כאן, אם כן, למילה "כבד" משמעות שלילית.
מצד שני, יש למילה גם משמעות חיובית: "כבד" מלשון "כבוד", מילה חיובית מאוד. בחסידות מבואר ש"כבוד" הוא גילוי אור מקיף נעלה — כשם שנותנים כבוד לאדם ומעריכים אותו מאוד. על פי פנימיות התורה, המילה "כבוד" מבטאת גילוי גבוה מאוד. הרי שהמילה "כבוד" יכולה להיות במשמעות שלילית או במשמעות חיובית.
על פי הקדמה זו, שיש שני אופנים להבין את המילה "כבוד", נחזור למאמר חז"ל ונראה כיצד מסביר אותו המהר"ש. "לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו": "לא מקומו של אדם מכבדו" — כאן "מכבדו" במובן השלילי. המקום שבו אתה נמצא אינו אמור "לכבדו", כלומר לקררו — אינו אמור לעשותך כבד, קר ואדיש לענייני תורה ומצוות. אינך אמור להיות מושפע מן המקום באופן שיהפכך לחסר אכפתיות בענייני קדושה. להיפך — "אלא אדם מכבד את מקומו" — אתה תשפיע על המקום אור גבוה ותשנה אותו; במקום שתהיה מושפע מן המקום, אתה תשפיע עליו.
זו המשמעות הפנימית, כפי שממשיך הלשון: "אלא אדם מכבד את מקומו". מה פירוש "אדם מכבד את מקומו"? שניתן לו כוח ועוז — הקדוש-ברוך-הוא נותן כוח חזק לאדם הבא לגור במקום מסוים להאיר את מקומו באור תורה ועבודה. באת למקום מסוים, והקדוש-ברוך-הוא נתן לך את הכוח שתוכל להאיר את המקום באור תורה ולהופכו למקום חיובי וטוב הקשור לקדוש-ברוך-הוא.
ומביא לכך דוגמה מירידת האדם למקום — לא במובן המצומצם של מגורים כאן או שם, אלא במובן הרחב יותר של ירידת הנשמה לעולם. הנשמה היתה למעלה, באוצר הנשמות, במקום נפלא ביותר עבורה, והקדוש-ברוך-הוא הורידה לעולם הזה — עולם מלא אתגרים וקשיים. גם כאן אותו דבר: כפי שידוע בגמרא, שלפני שהנשמה יורדת לגוף משביעים אותה "תהי צדיק". מה פירוש "משביעים"? השבועה שמשביעים בה את הנשמה קודם ירידתה לעולם היא מלשון "שובע" — משביעים אותה, נותנים לה כוחות מיוחדים ונעלים כדי שתוכל להשלים את כוונת ירידתה. שולחים אותה למקום מלא אתגרים, אך יש בזה מטרה — נותנים לה כוח שתוכל לפעול בעולם ולשנותו, ולא להיות מושפעת ממנו.
אותו דבר הוקנה לכל אדם ואדם במקומו — במיקרו, בכל אדם באופן פרטי, לאחר שכבר ירד לעולם. בכל מקום שאדם בא לגור בו, אין הוא אמור להיות באופן שהמקום ישפיע עליו חלילה בצורה שלילית, אלא להיפך — הוא מכבד את מקומו, מאיר אותו ומכניס לו כוחות מיוחדים, שלשם כך ירד לעולם.
לסיום, נראה את הקשר הפתגם לסדר לימוד ספרי הרמב"ם, כפי שאנו רואים בהרבה מן הימים. הגענו כאן לסיום הספר הקודם, ספר "זרעים", ולתחילת ספר "עבודה". על הרמז שבתחילת ספר העבודה דיברנו כבר בפתגם קודם. ספר עבודה פותח בהלכות בית הבחירה. מה הקשר בין הפתגם שלפנינו לספר העבודה ולתוכן הלכות בית הבחירה?
מעניין שהרמב"ם פותח כל אחד מארבעה-עשר הספרים בפסוק. ספר העבודה פותח בפסוק "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך" — פסוק הפותח את הספר שכל כולו עוסק בבית המקדש ובעבודות שבו. גם בהלכות בית הבחירה עצמן, ממש בתחילתן, יש הלשון שכיוון שנבנה המקדש בירושלים, נאסרו כל המקומות; הרמב"ם מתאר שקודם לכן היה בית המקדש בשילה, בנוב, בגבעון ובמקומות שונים, ומשהגיע לירושלים נעשה זה המקום הקבוע. כלומר, הן בפתיחת הספר והן בהלכות בית הבחירה מדובר על מעלת ירושלים.
פתחנו היום את הפתגם היומי בהסבר על קטע התפילה "רצה" שבברכת המזון. אם נתבונן בתוכן הקטע שעליו נסב ההסבר: לפני כן מבקשים מהקדוש-ברוך-הוא "והראנו" — שיראה לנו בבניין ירושלים, ואז מסיימים "כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות". כיוון שהקדוש-ברוך-הוא בעל הישועות ובעל הנחמות, לכן אנו מבקשים ממנו שיראה לנו את בניין ירושלים. וזה בדיוק התוכן הפותח את ספר עבודה ברמב"ם, בהלכות בית הבחירה — מעלת ירושלים, שהקדוש-ברוך-הוא יבנה לנו בעזרת השם במהרה.