"חדר" המאה שלושים ושניים בהיכל היום-יום.
יום חמישי ג' ניסן ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, תזריע, חמישי, עם פירוש רש"י. תהילים, ג' בחודש, מפרק י"ח עד פרק כ"ב ועד בכלל. תניא, פרק ל"ט; השיעור היומי מתחיל במילים "והיינו אפילו" (עמוד ק"ו), ומסתיים באותו עמוד במילים "כמו שכתוב לקמן".
הפתגם היומי נלקח מתוך יומן שרשם הרבי, דברים ששמע מחמיו הרבי הריי"צ בכמה הזדמנויות. ביומן הדברים מופיעים בשני ימים, וכאן הרבי מרכז ומסכם בכללות את שיעורי הלימוד — בעיקר היומיים — שהיו לרבי הרש"ב, ואת סדר יומו בלימודו הקבוע.
וכך הוא אומר: "משיעורי אדוני, אבי, מורי ורבי". דבר ראשון: "בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י". בכל יום למד פרשה חומש עם פירוש רש"י. ביטוי זה כבר נזכר ב-י"ט טבת, בתקנת אדמו"ר הזקן ללמוד בכל יום פרשה חומש עם פירוש רש"י, והכוונה כמובן לחלק היחסי לאותו יום: ביום ראשון — מ"ראשון" עד "שני", ביום שני — מ"שני" עד "שלישי", וכן הלאה. כך היה לרבי הרש"ב בכל יום שיעור זה של פרשה חומש עם פירוש רש"י.
דבר נוסף שהיה בכל יום: אמירת תנ"ך בעל-פה. הוא אומר "קפיטל" — פרק — מתורה, וכן מנביאים, וכן מכתובים. כלומר, בכל יום היה לו סדר לומר פרק מתורה, פרק מנביאים ופרק מכתובים בעל-פה.
מעניין הקשר לנקודה זו של האמירה בעל-פה. הרי ידוע שהגמרא במסכת גיטין אומרת ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה". וכאשר סיפר הרבי הריי"צ לרבי נקודה זו, שאל הרבי מיד: מה בדבר דברים שאין לאומרם בעל-פה, וכיצד הדבר מתיישב? ושם כתוב שהרבי הריי"צ השיב לו שלא היו נזהרים בזה.
להשלמת העניין, יש מכתב של הרבי ב"אגרות קודש", שבו נשאל על מה שכתוב במאמר הקצר של אדמו"ר הזקן ב"ליקוטי תורה", פרשת קדושים, על "והדרת פני זקן" — ששם כתוב שאדם צריך להיות בקי בחמישה חומשי תורה בעל-פה. השואל הקשה: כיצד ניתן להיות בקי בעל-פה, והרי "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה"? במכתב משיב הרבי שהבעיה היא באמירת הדברים בעל-פה, אך לדעת אותם במוח הזיכרון — צריך לדעת הכול בעל-פה, בראש. על כל פנים, באותה הזדמנות אמר הרבי הריי"צ שלא היו נזהרים בנקודה זו.
הלאה: פרק אחד משניות. בכל יום היה לו שיעור של פרק ממשניות. עד כאן פירט את הלימודים היומיים ממש; מכאן ואילך יש עוד אזכור ללימוד, אך כבר בלימוד שאינו דווקא יומי.
שיעור גמרא. כאן מחלק בין לימוד לעיון ולעומק ובין לימוד של גרסה. שיעור גמרא לעיון — שני דפים לשבוע. ואילו שיעור לגרסה — לימוד שאין מתעכבים בו בעיון עם כל המפרשים, אלא לומדים את העניינים כדי ללמוד — שלושה דפים ליום.
כאן חזר לשיעורים היומיים. אחר כך שיעור בירושלמי; כאן לא מפורט באיזה סדר, אך כנראה גם זהו שיעור לימוד יומי בירושלמי. עוד היה שיעור, וכאן כתוב במפורש לא בכל יום — אף שלא מפורט באיזו תדירות ובאיזו צורה — שיעור בפוסקים, ללמוד את הפוסקים על כל סדר השולחן ערוך.
מעניין: כאן יש תוספת ביומן, שהרבי הרש"ב היה אומר על עצמו שכשהוא לומד את הפוסקים של חושן משפט, יש לו בזה עונג מיוחד ביחס לחלקים האחרים של הפוסקים.
אחר כך יש התייחסות אחרונה ללימוד המדרש, מדרש רבה. הוא אומר: "במשך השנה היה מסיים כל המדרש רבה" — בכל שנה היה הרבי הרש"ב לומד ומסיים את כל המדרש רבה על כל חלקי התורה. אך יש כאן נקודה מעשית ומעניינת: "לווה בסדרות הארוכות ופורע בקצרות". דהיינו, יש פרשיות שבהן כמות מדרש רבה, ויש פרשיות קצרות; בשבועות שבהם המדרש ארוך לא היה מסיים את הכול אלא היה "לווה" — נשאר חייב להשלים; וכשהיה מגיע לשבועות שבהם כמות המדרש פחותה, היה "פורע" — מחזיר את החוב של הפרשיות הארוכות ומשלים. וכך יצא שבמשך השנה למד את כל המדרש רבה.
עד כאן סדר הלימוד של הרבי הרש"ב במקור. יש שם עוד דברים שהיה לומד, אך הרבי בחר לצטט רק דברים אלו — כנראה כדי ללמוד מהם הוראה גם בהנהגה שלנו.