"חדר" המאה שלושים בהיכל היום-יום.
יום שלישי א' ניסן, ראש חודש, ה'תש"ג.
בשיעור היומי מופיעות תחילה הנהגות החודש, אחר כך השיעורים, ולבסוף הפתגם. בשורה הראשונה כותב הרבי: "כל החודש אין אומרים תחנון". נקודה זו — שאין אומרים תחנון בכל חודש ניסן — הופיעה כבר בשולחן ערוך (סימן תכ"ט). גם אדמו"ר הזקן בסידורו, בשורות שלפני "למנצח" בשחרית, שבהן מפורטים כל הימים במהלך השנה שאין אומרים בהם תחנון, מזכיר שאין אומרים תחנון בכל חודש ניסן. ובכל אופן, הרבי קובע ומזכיר גם נקודה זו במניין הימים שאין אומרים בהם תחנון, אף שהיא ידועה כבר מן ההלכה.
בשורה הבאה: ידוע שבמהלך שנים-עשר הימים הראשונים של חודש ניסן — הימים שבהם הקריבו נשיאי ישראל את קורבנותיהם בחנוכת המזבח — נוהגים לומר בכל יום את פרשת הנשיא שהקריב את קורבנו באותו יום. על כך כותב הרבי: "אחר אמירת הנשיא" — לאחר שאומרים בכל יום את הנשיא של אותו יום, החל מא' בניסן — "אומרים 'יהי רצון' הנדפס בסידור 'תורה אור'". ב"יהי רצון" זה, הנאמר בסיום אמירת קורבן הנשיא, מבקש היהודי מהקדוש-ברוך-הוא שכל האורות הקדושים הכלולים באותו שבט יאירו עליו. הדגש כאן שאומרים אותו, ובנוסח שנדפס בסידור "תורה אור". בסידורו המקורי של אדמו"ר הזקן לא מופיע "יהי רצון" זה כלל; הוא מופיע בסידור "תורה אור" — הסידור שהדפיס הרב לבוט, סבו של הרבי, בעל "שער הכולל" — שהכניס את ה"יהי רצון" לאחר פרשת הנשיא.
ומהו החידוש באמירתו? מעניין שיש עדויות — לפחות שתיים — שהרבי הרש"ב לא היה אומר "יהי רצון" זה. עדות אחת מביא הרב חיים נאה, שכותב בספרו כי החסיד המפורסם רבי אלתר כתב לו במכתב ששמע בעצמו פעם, בסעודת שבת שבה ישב עם הרבי הרש"ב, שהרבי הרש"ב אמר לו במפורש שאין אומרים את ה"יהי רצון" שאחר פרשת הנשיא. כלומר, יש בידינו עדויות שהרבי הרש"ב לא היה אומרו.
ובכל זאת, הרבי הכניס ב"היום-יום" שאת ה"יהי רצון" כן אומרים. הרבי אף כתב על כך לרב לנדאו, לאחר שזה העיד לו שהרבי הרש"ב לא היה אומרו: "תדע לך שאת ההנהגה הזו, כמו כל ההנהגות שכתובות ב'היום-יום', הכנסתי על פי הוראה שקיבלתי מהרבי הריי"צ, והרבי הריי"צ ראה את כל ההנהגות לפני ההדפסה ואישר אותן". הרבי אף מעיד ואומר שראה כמה וכמה פעמים את הרבי הריי"צ אומר את ה"יהי רצון" שלאחר אמירת הנשיא, ולכן הוא מכניסו כהנהגה של חסידי חב"ד שצריך לאומרו.
מעניין שלרב חיים נאה היה מדור בעיתון "המודיע" בזמנו, שבו כתב עניינים, הנהגות והלכות. יש מכתב שכתב לו הרבי (בכ"ה, תשי"ד או י"ב), שבו כותב הרבי שנקלע לידיו עיתון "המודיע" וראה את הכתבה שכתב הרב נאה בנושא אמירת הנשיא וה"יהי רצון". הרבי מעיר לו שמן הראוי היה להכניס בכתבה את ההנהגה הכתובה ב"היום-יום"; שהרי לאחר שידוע לו שיש הוראה כזו מהרבי הריי"צ לאומרו, היה עליו לכתוב זאת באופן ברור, כדי שהחסידים ידעו שאומרים אותו, ולא יהיה מצב שבין החסידים יהיו כאלה שאומרים וכאלה שאינם אומרים; צריכה להיות הנהגה קבועה שכולם אומרים. יש גם ביטוי של הרבי (בשבת פרשת תזריע תשמ"ט), באחת ההערות, שמצווה לחזק מנהג זה שיאמרו את ה"יהי רצון".
על כל פנים, זה הדגש במנהג המופיע כאן. הרבי מוסיף שגם כהנים ולויים אומרים אותו, כפי שנראה מיד בפתגם עצמו. ומהו החידוש בדבר? הרי ב"יהי רצון" אומרים בכל יום את קורבן הנשיא של אותו יום; אם אדם כהן או לוי, הרי הוא יודע שאינו משבט ראובן או שמעון אלא משבט לוי, ושבט לוי אינו מופיע כלל בשנים-עשר קורבנות הנשיאים. אם כן, מה מקום לכהן וללוי לומר את ה"יהי רצון" — "שאם אני עבדך משבט ראובן, יאירו עליי כל האורות של שבט ראובן", בשעה שהוא יודע שהוא משבט לוי? אף על פי כן, וכפי שנראה מיד את הסיבה בפתגם, גם כהנים ולויים אומרים את ה"יהי רצון".
שיעורים: חומש, תזריע, שלישי, עם פירוש רש"י. תהילים, א' בחודש, אומרים מתחילת התהילים מפרק א' עד פרק ט' ועד בכלל. תניא, ממשיכים בפרק ל"ט; השיעור מתחיל מהמילים "אח"מ" בעמוד נ"ג ומסתיים במילים "ליודעי חן", באותו עמוד נ"ג.
בפתגם היומי חוזר הרבי ומחזק את שכתב קודם בהנהגות א' ניסן, ומספר: "אמר אדוני אבי מורי ורבי" — הכוונה לרבי הרש"ב — "ציווה לגיסו הרב משה אורנשטיין הכהן לאמור ה'יהי רצון' שאחר הנשיא". מעניין שהרב לנדאו, שהעיד בעצמו שהרבי הרש"ב לא היה אומר את ה"יהי רצון" שאחר אמירת הנשיא, כשראה את העדות הכתובה ב"היום-יום" שהרבי הרש"ב ציווה לגיסו לאומרו, הסביר זאת כך: מכיוון שגיסו של הרבי הרש"ב, הרב אורנשטיין, לא היה מגזע "אנ"ש" ולא נהג במנהגי חב"ד, לכן אמר לו הרבי הרש"ב לומר את ה"יהי רצון", ואין זו בהכרח הוראה שכולם צריכים לאומרו. אך כפי שראינו, הרבי קובע שאכן זו הנהגה שעלינו לנהוג בה — לומר "יהי רצון" זה.
"לאמור ה'יהי רצון' שאחר הנשיא". גיסו של הרבי הרש"ב היה כהן, ואף על פי כן אמר לו לומר את ה"יהי רצון", אף שיש בו התייחסות בכל יום לשבט מסוים והכהן יודע מאיזה שבט הוא. וכאן בא ההסבר: "ואמר לו כי אפילו כהן ולוי צריך לאמרו" — זאת ראינו כבר למעלה במנהג — ומוסיף טעם: "כי זה שייך לעיבור". לפעמים מתעברת באדם נשמה נוספת, כמובא גם בתניא בתחילתו, כדי להוסיף לו חיות בעבודתו; אף שהוא שייך לנשמה מסוימת ויש לו כוח קבוע משלו, לעתים מתעברת בו נשמה משבט אחר, כדי שיהיה לו כוח נוסף בעבודת ה'. וכשיהודי אומר את ה"יהי רצון", הדבר מסייע לגלות את שייכותו לשבט של אותו יום. לכן, אף שהוא יודע בוודאות שהוא משבט לוי, ייתכן שמתעברת בו גם נשמה משבט ראובן, שיש בו אורות גבוהים מיוחדים, ואז יכול הוא — משבט לוי — לקבל גם את האורות הגבוהים של שבט ראובן, וכן משבט שמעון.
ומה פירוש הלשון "באם אני עבדך"? "אם" מורה על עיבור, שכן לכל אחד מתעברת נשמה מכל השבטים. לכאורה היה ראוי לומר זאת בלשון ודאית, ולא "אם אני עבדך משבט", שהרי לכל אחד יש שייכות לשבט. הרבי התייחס לכך פעם (בשמחת תורה תשמ"ב), ודיבר באריכות: אם אדם בא ואומר "אם" — "אם אני שייך, אני מבקש" — לכאורה אין זה מתאים לבוא כך בכל יום. הרבי המשיל למלך בשר ודם המחלק דבר-מה לקבוצה מסוימת: אדם יבוא אליו ביום הראשון ויאמר "אם אני שייך לקבוצה זו, אני מבקש לקבל", אך האם יבוא גם למחרת ויאמר שוב "אם אני שייך היום, אני רוצה לקבל", וכן ביום השלישי? הרי איש לא יעשה כן למלך בשר ודם, אלא בא רק בפעם הראשונה. אם כן, כיצד יבוא יהודי אל הקדוש-ברוך-הוא בכל יום, ויפנה לאותן דרגות המוזכרות ב"יהי רצון" באומרו בכל יום "אם אני שייך, תן לי"?
הרבי הסביר: דווקא מכאן הוכחה שאין אתה בא בלשון "אם" של ספק, אלא יש לך שייכות ממש. אלא שאם שייכותך גלויה — ואתה שייך באמת לאותו שבט — הכוחות שתקבל יהיו רציניים ופנימיים יותר; ואם שייכותך היא רק בדרך של עיבור, שייכות כללית, גם אז תקבל, אך ברמה אחרת. עצם הבקשה מעוררת את שייכותך לאותו שבט הקיימת בצורה נסתרת, וזה פועל שאכן, בעזרת השם, יימשכו לך אותן הארות. אם כן, למסקנה בוודאי שצריך לאומרו; וכל אחד, בין אם הוא יודע מאיזה שבט הוא ובין אם לא, מקבל בכל יום מכל השבטים כולם. וזוהי הבקשה — לקבל את כל ההארות וכל הכוחות.