"חדר" המאתיים שבעים ושישה בהיכל היום-יום.
יום שני כ"ט מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, שופטים, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ט בחודש, מפרק ק"מ עד פרק קמ"ד כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את האגרת התשיעית, שהתחילו ביום הקודם. השיעור מתחיל בעמוד קי"ד במילים "על כן אהוביי", ומסתיים בסיום האגרת במילים "בציון הולה".
הפתגם היומי קצר, ומקורו באידיש. מקור הפתגם בשיחת התוועדות של הרבי הריי"צ בשמחת תורה תרצ"ז. באותה התוועדות התייחס הרבי הריי"צ לכך שנמצאים בסוף חודש תשרי — שמחת תורה כבר קרב, ועוזבים את החודש "המוזהב" כולו, ומתחיל מה שנקרא "ויעקב הלך לדרכו"; כידוע, נהגו להכריז "ויעקב הלך לדרכו" במוצאי שמחת תורה, שבו מתחילים כמה תהליכים.
הרבי הריי"צ אומר: לאחר כל הגילויים של תשרי מתחילה העבודה בכוח עצמו. עד עתה האדם קיבל כוחות במשך חודש שלם, ומעתה עליו להתחיל לעשות ולעבוד עם זה. מה ההבדל בין עבודה בכוח עצמו לבין עבודה שבה מקבלים גילויים מלמעלה? על כך בא הפתגם בהמשך: "הנדרש הוא שתהיה העבודה בכח עצמו". כלומר, שהאדם יעבוד על הדבר לא מפני שמחזיקים אותו בידיים ונותנים לו גילויים אלוקיים, ואז הוא נסחף אחרי הסביבה המקיפה אותו, אלא שיתאמץ בעצמו להגיע לעניין.
מה ההבדל בין עבודה בכוח עצמו לבין עבודה שבה עוזרים לאדם מלמעלה? "גבוהה יותר היא הדרגה בה מובילים יד ביד מלמעלה" כשלוקחים את האדם ביד ומובילים אותו — בוודאי שיגיע לפסגות גבוהות הרבה יותר, שכן מי שמוביל אותו הוא כוח נעלה שנמצא למעלה, ונושא אותו על כתפיו. "יקרה יותר - היא העבודה בכח עצמו" אולם יקר יותר כשהאדם עושה זאת בעצמו; ואף שבכוח עצמו אולי לא יגיע לדרגות גבוהות כל כך כמו כשמובילים אותו, מכל מקום מה שעשה הוא שלו — וזה יקר הרבה יותר.
ידוע שזהו בדיוק ההבדל בין שיטת חב"ד לבין שיטת חסידות פולין, המבואר בשני האופנים שבלשון "וצדיק באמונתו יחיה" — "יִחְיֶה" או "יְחַיֶּה". אצל חסידות פוילישׁ הסדר היה "יְחַיֶּה", דהיינו שהצדיק נותן כוחות לחסידיו ומרומם אותם וכו'. ואילו בחב"ד הלכו דווקא בשיטת העבודה בכוח עצמו, ולא לסמוך על כך שהצדיק ידחוף אותם מלמעלה.
בהמשך אותה שיחה מביא הרבי הריי"צ סיפור בקצרה, ונקדים לו הקדמה. ידוע שלאחר הסתלקות המגיד חילקו תלמידיו ביניהם את כל הערים, העיירות והמושבות ברחבי רוסיה — לכל תלמיד נקבע השטח שבאחריותו הרוחנית, ולא היתה רשות לאחר להיכנס לטריטוריה שלו. אדמו"ר הזקן קיבל את האזור שקיבל, ובתוכו היו שלוש עיירות — אחת מהן בישינקוביץ — שרבי שלמה מקרלין נהג לבקר בהן קודם לכן והיתה לו נגישות אליהן.
לאחר שקיבל אדמו"ר הזקן שטח זה, רצה רבי שלמה מקרלין להמשיך לבקר ולעסוק באחד המקומות שהיו תחת הטריטוריה של אדמו"ר הזקן. כמובן שלא נכנס בלא רשות, אלא ביקש רשות מאדמו"ר הזקן. אמר לו אדמו"ר הזקן: "אין בעיה, אך יש שלושה תנאים". התנאי השלישי היה שכל עיסוקו עם חסידיו ומקורביו שם יהיה בשיטת העבודה בכוח עצמו; ואם יסכים לתנאי זה — יוכל להיכנס. רבי שלמה הסכים לשני התנאים הראשונים, אך לתנאי השלישי לא הסכים, שכן זהו שינוי דרסטי של גישה. זו גישת חב"ד, גישת אדמו"ר הזקן — עבודה בכוח עצמו, וזה הדגש כאן.
מעניין, שיש שיחה של הרבי באלול תשמ"ח המעלה נקודה מעניינת: בחיי היהודי ייתכן מצב שגם אדם המקיים את כל המצוות כראוי, דאורייתא ודרבנן, ומקיים את כל הכתוב בשולחן ערוך וגם את כל הכתוב ב"שולחן ערוך החסידי", ומציית לכל הוראות הרבנים וכמובן לכל הוראות הרבי — הכול אצלו כשורה — עדיין ימצא במהלך היום ריבוי מצבים שאינו יודע בדיוק כיצד לנהוג בהם, שכן אינם מופיעים באף שולחן ערוך.
ואז יחשוב לעצמו: מדוע מעמיד אותי הקדוש-ברוך-הוא במצבים שאיני יודע כיצד להגיב בהם? על כך יש לדעת שהקדוש-ברוך-הוא מכוון אותך, ורוצה שתהיה לך עבודה בכוח עצמך; אין צורך שיורו לך באצבע כל הזמן מה לעשות. המאמץ שלו צריך להיות לדעת שגם זה סדר בחיים — על פי כל מה שלמד וכל מה שיודע, ועל פי "בכל דרכיך דעהו" — ובכך ימצא בעצמו את הדרך הנכונה לנהוג בכל דבר. זו העבודה בכוח עצמו: גם אם לא אמרו במפורש מה לעשות, הרי שיש לכוון לכיוון הנכון. וזוהי בעצם הנקודה שאומר הרבי כאן בפתגם היומי.