"חדר" המאתיים שבעים ואחד בהיכל היום-יום.
יום רביעי כ"ד מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ראה, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, כ"ד בחודש, אומרים מפרק קי"ג עד פרק קי"ח כולל.
תניא, ממשיכים ביום הזה את אגרת ז' באגרת הקודש. השיעור היומי בעמוד 212, מהמילים "והנה הארה" עד המילה "מרוב".
מקורו של הפתגם המופיע היום במכתב שכתב הרבי הריי"צ בד' מנחם-אב תרצ"ו. בתוך מכתב ארוך מביא שם הרבי הריי"צ דברים שאמר הרבי הרש"ב בשמחת תורה תרנ"ד. בקטע מקדים, לפני הקטע שממנו לקוח הפתגם, מדובר שם כדלהלן.
הקדוש-ברוך-הוא, האין-סופי והבלתי-מוגבל, צמצם את עצמו וברא עולמות רוחניים עד העולם הזה הגשמי. הוא לוקח נשמות שבאו ממקום עליון ממש ומורידן לעולם הזה הגשמי. ומהי המטרה? לעשות את הגשמי לרוחני, דהיינו לעשות את הגשמי כלי לרוחני. ומסיים שם, שזו עבודה הכרחית לכל יהודי; עבודה זו צריך כל יהודי לעשות עם עצמו, אך גם עם זולתו.
ומפרט, שיש העושה זאת עם זולתו מתוך יראת שמים — מאחר שהוא זהיר מאוד במצוות, הוא דואג גם לזולתו; ויש העושה זאת מצד אהבת ישראל — הוא פשוט אוהב את זולתו, ולכן דואג שגם הזולת יהיה כלי ויעשה את תפקידו בעולם.
ואז מסיים ואומר: שמעתי מאבא — היה הרבי הרש"ב אומר — ששמע מאביו הרבי מהר"ש, ששמע מאביו, דהיינו מהסבא, הוא הצמח-צדק, שהיה יחד עם אדמו"ר האמצעי אצל אדמו"ר הזקן.
נמצא, שיש לנו כאן שרשרת שלמה: ה"היום-יום" שכתב הרבי, המביא ממכתב הרבי הריי"צ, המספר בשם אביו הרבי הרש"ב, ששמע מהרבי מהר"ש, ששמע מהצמח-צדק, שהיה יחד עם אדמו"ר האמצעי אצל אדמו"ר הזקן. יש לנו כאן את כל רבותינו נשיאינו. וכל השתלשלות זו שבמכתב מתמצתת בארבע המילים הראשונות של הפתגם היומי.
"מקובל רבי מפי רבי" — כאן מסכם את כל ההשתלשלות שבמכתב. ומה מקובל? "בזמן המחלוקת הידועה סחו החסידים לאדמו"ר הזקן את גודל היסורים שסובלים מפשוטי המתנגדים". שהרי גם בין המתנגדים היו למדנים ותלמידי חכמים; וכאשר מתווכחים עם תלמיד חכם ונאבקים עמו, והויכוח נסוב סביב מקורות שלדעתו הוא צודק וכו' — הוויכוח הוא ברמה מסוימת. אך כשאנשים פשוטים, שאין להם מידע בכלום, נאבקים בך — אין זה "על אותו גובה", ויש יסורים גדולים בדבר. סיפרו אפוא לאדמו"ר הזקן על הייסורים הגדולים שיש מן היהודים הפשוטים שבמתנגדים.
"ענה הרבי [אדמו"ר הזקן]: הסבא" — למי התכוון? "כך היה הרבי מכנה את הבעש"ט". הרי לנו במכתב גם את הבעל שם טוב.
הסבא, דהיינו הבעל שם טוב, "חיבב ביותר את היהודים הפשוטים" — אותם יהודים פשוטים שאתם מתלוננים עליהם שהם מציקים לכם, דעו לכם שהסבא אהב אותם מאוד.
ואז מספר אדמו"ר הזקן — ומספר זאת לבנו ולנכדו: "בימים הראשונים להיותי במעזריטש אמר הרבי - הרב המגיד: מרגלא בפומיה [=שגור בפיו] של הרבי - הבעש"ט - אהבת ישראל היא אהבת המקום, "בנים אתם לה' אלוקיכם" - האוהב את האב אוהב את בניו". כלומר, אם אתה אוהב יהודי, הרי זה מוכיח שאתה אוהב את הקדוש-ברוך-הוא, אביהם של כל ישראל.
הרבי הריי"צ ממשיך במכתב, שהרבי הרש"ב סיים לאחר כל זה ואמר, שבזה נבין את גודל מעלתו של העושה מאהבה — מאהבת ישראל, מאהבת המקום.
ולסיכום: הרבי אמר פעם, בהזדמנות מסוימת, לאחד מאדמו"רי פולין שהיה אצלו ביחידות, שהוא מרעיש מאוד בנושא אהבת ישראל, והסביר לו מדוע: כיוון שכתוב שסיבת הגלות היא שנאת חינם, צריך להרעיש כדי לבטל את הגלות; וכיצד מבטלים את הגלות? בהוספה באהבת חינם.
נמצא שכל הפתגם הזה — וכמותו פתגמים רבים ב"היום-יום" — מוביל את נקודת אהבת ישראל: אפילו את אותם מתנגדים המציקים לך, עליך לאהוב. וזה "מקובל רבי מפי רבי".