"חדר" הארבעים ותשעה בהיכל היום-יום.
שבת כ"ו מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, עקב, שביעי, עם פירוש רש"י — סוף הפרשה.
תהילים, כ"ו בחודש, אומרים מפרק צ"ז עד פרק ק"ג כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את האגרת החמישית שבאגרת הקודש. השיעור היומי מתחיל בעמוד 216 במילה "אך", עד סיום האגרת במילים "והמשכילים יבינו".
הפתגם היומי הוא תקציר האות הראשונה של מאמר דיבור-המתחיל "טעמו וראו כי טוב ה'", שאמר הרבי הריי"צ בשבת פרשת כי-תשא בשנת תרצ"ד, בהיותו בריגא. במאמר פותח הרבי הריי"צ בשאלה על הפסוק "טעמו וראו כי טוב ה'": "טעם" ו"מראה" הם שני דברים השייכים רק לדברים מוחשיים וגשמיים — לטעום דבר צריך לטעום בחיך, וכן לראות אפשר רק דברים גשמיים. אם כן, כיצד נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'"? כיצד ניתן לומר על אלוקות לשון של "טעם" או "ראִיה"? זו שאלתו.
הרבי הריי"צ מסביר שם בהרחבה, ומביא מהספורנו, שיש גם בראיית השכל דבר הפועל באופן מוחשי. כדי לבאר זאת הוא מביא דוגמה ממצווה מעשית — תפילין — וממנה כנמשל לאהבת ה' ויראת ה', שיכולות להיות באופן מוחשי וחזק מאוד.
נעיין בלשון, כפי שהרבי מצטט את הקטעים המסכמים את הפרק. "כשם שמצות תפילין על דרך משל יש לה מקום קבוע בראש ובזרוע" — כשאדם מניח תפילין, יש בית של ראש ובית של יד, וכל אחד מהם במקום קבוע בגוף, בראש או בזרוע. ולא זו בלבד, אלא שהימצאות התפילין על הגוף היא באופן מורגש: האדם "ומרגיש את כובד תפילין של ראש" — שכן משקלם מורגש, ובזמן התפילה אתה חש שיש עליך תפילין של ראש; וכן "וההידוק של תפילין של יד" — שהמצווה היא "וקשרתם לאות על ידך", להדקם — ואתה מרגיש שהתפילין מהודקים על ידך. נמצא שמצווה זו מורגשת באיברים הגשמיים של האדם, ביד ובראש. זה המשל.
ומהו הנמשל? "כך הוא במצות אהבה ויראה" — כך גם במצוות אהבת ה' ויראת ה', צריכות הן להיות באופן מורגש ממש בגשמיות, "וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ב', הלכה א'): "הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו ולירא אותו" — הקדוש-ברוך-הוא, הנכבד והנורא, מצווה לאהבו וליראתו — ומביא את הפסוקים, "שנאמר "ואהבת את ה' אלוקיך", ונאמר "את ה' אלוקיך תירא"".
הרבי הריי"צ מסביר, שמצוות אלו של אהבה ויראה אינן מסתכמות במחשבה שכלית בלבד — שהאדם חושב בראשו "כך אני אוהב" ודי בכך; זו אינה נקראת אהבה. אהבה צריכה להיות באופן המשפיע על האדם והמורגש אצלו באופן ממשי. וכפי שהוא אומר: "הנה שיעור מצות אלו הוא אשר יורגשו בהרגש גופני בבשר הלב ממש" — מהו שיעורן ומידתן של מצוות אלו, שבו ניתן לומר שהמצווה קוימה כראוי? שהאהבה והיראה תהיינה חזקות כל כך, עד שבגשמיות ליבו ירגישן ממש.
כיצד הדבר בא לידי ביטוי? מדובר באהבת ה' או ביראת שמים, ולשם הבנה מביא הרבי הריי"צ דוגמה מדבר מוחשי — אדם האוהב את זולתו או ירא מזולתו. במאמר מרחיב הרבי הריי"צ בדוגמאות שונות, וכאן מביא בקצרה: "וכמו אדם הפוגש את אוהבו הנאמן" — כשאתה פוגש אדם שהוא אוהבך, ואהבתך אליו חזקה מאוד. ייתכן שאדם הטרוד בטרדות החיים ובדברים המפריעים לו, ותפוס בהם כל היום, וכשבאקראי פוגש אדם שאהבתו אליו עצומה ולא ראה אותו זמן רב, הנה פתאום מתעורר בו רגש אהבה עז אליו.
מה פועל בך רגש זה? "ולא זו בלבד" — לא רק שברגע הפגישה "שיהיה לו טוב מזה" והוא ישכח לרגע את כל הדברים המעיקים והמטרידים אותו בחיים, מפני שאתה תפוס כעת באהבה הגדולה לאותו אדם — אלא יותר מזה: "שיתעורר בו חיות פנימי בתקוה טובה". לא זו בלבד שאינו מוטרד עוד מן הדברים שהטרידוהו, אלא אדרבה, הוא נמצא בשמחה וברוממות, ויש בו תקווה טובה; הוא עוזב באופן מוחשי ומוחלט את התחושות הלא-טובות שהיו לו, והדבר גם מרומם אותו למשהו איכותי מאוד — "כי לבו טוב עליו", מפני שהיה לך טוב. זו הדוגמה מפגישה עם אדם אהוב מאוד.
ועתה מביא דוגמה מן הצד השני, "וכך במדת היראה", ואף בזה מרחיב במאמר. יש אנשים שונים שהאדם פוגש ובמקביל התגובה שלו לכך: לעתים פוגש חכם גדול, ומתעורר בו רגש של יראת הרוממות; לעתים פוגש שר או אדם רם-מעלה — ובכל דרגה ודרגה, בהתאם למעמד האדם שפגש, מתעורר בו רגש, יראת העונש או רוממות, והרגש פועל עליו. וכפי שהוא מפרט: "נופל עליו פחד גדול ומורא" — אם זה אדם שהוא ירא ממנו, שמא יעשה טעות ויעניש אותו, נופל עליו פחד; ואם זה חכם גדול או צדיק גדול, מתעורר רגש של אפסות וקטנות מול עוצמתו של אותו אדם.
"כי בשעה ההיא" — עתה, אם מדובר בנמשל, בקדוש-ברוך-הוא, ואתה מתבונן ביראת שמים, מדוע פועל בך כיווץ או יראה? "הוא נזכר על כל עניניו הלא-טובים" — האדם אומר "אינני מושלם כל כך, יש דברים שנכשלתי בהם, והקדוש-ברוך-הוא אינו חפץ במה שעשיתי" — בין במחשבה, בין בדיבור ובין במעשה, נזכר בחסרונותיו באחד מהם. "ולבו יכאב בכאב מורגש" — הוא מרגיש לחץ מסוים מן הסיטואציה. וממה נגרם לחץ זה? "מיראת העונש ביראת שמים"; ולא יראת העונש ברמה הנמוכה, שהאדם פוחד סתם שיענישוהו ופוחד על עצמו, אלא עונש במובן החיובי, שיתקן אותו ויסיר ממנו את ה"לכלוך" — ואף זאת עצמה מרגיש הוא בצער.
"ולפעמים הוא ברגש של ירא בושת או גם יראת הרוממות" — שהוא מתבייש: כלשון הידועה "קצוצי הכנפיים מול הנשר הגדול", כיצד אני, שעשיתי חטא כזה וכזה, עומד מול הגדלות האלוקית? והדבר פועל בו כיווץ, וכן יראת רוממות בדרגות שונות שביראה.
נמצא שכוונת הרבי כאן היא, שמצוות אלו של יראה ואהבה מורגשות ממש בגשמיות הגוף, ואינן מצווה מופשטת. על פי זה מבאר הרבי גם את הלשון "טעמו וראו כי טוב ה'": עניין זה של "טוב ה'" יש לו ביטוי של טעם וראִיה, שכן יש לו השפעה גופנית, ולכן משתמש הפסוק בביטויים השייכים רק לדברים גשמיים.
בפשטות, פתגם זה בפרשת עקב — שבשבת מסיימים את כל פרשת עקב — שכן בפרשת עקב מופיעה הלשון "לאהבה את ה'", וכן מופיעה בה מצוות תפילין. הפתגם מחבר אפוא את שני הדברים יחד לתוכן אחד, וזוהי משמעותו.