"חדר" המאתיים שישים ושניים בהיכל היום-יום.
יום שני ט"ו מנחם-אב ה'תש"ג.
דבר ראשון מציין הרבי שביום זה, ט"ו מנחם-אב, "אין אומרים תחנון", כידוע מדברי המשנה "שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב"; ואלו הם הימים שאין אומרים בהם תחנון.
שיעורים: חומש, עקב, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, ט"ו בחודש, אומרים שני פרקים — פרק ע"ז ופרק ע"ח.
תניא, מתחילים ביום הזה את אגרת ה' באגרת הקודש, מתחילת האגרת, מהמילה "ויעש". השיעור היומי מסתיים בעמוד 214 במילים "שמבין הכל".
הקטע שמביא הרבי כפתגם היומי הוא סיכום ממאמר של הרבי הרש"ב משנת עת"ר, המתחיל "נחמו נחמו עמי", שבו מסביר הרבי הרש"ב את המשמעות הפנימית של ט"ו מנחם-אב. הנקודה כתובה כאן בקצרה, ובמאמר עצמו מבוארת באריכות רבה יותר. נאמר תחילה כמה מילים בעל-פה, ואז יהיה קל יותר לקרוא את הדברים מבפנים.
ידוע שכל מה שקורה בירח — כיוון שעם ישראל קובעים את מועדיהם לפי מהלך הירח, ולשון חז"ל היא ש"ישראל דומין ללבנה" — הרי מה שאנו רואים בגשמיות בירח הוא משל ורמז למתרחש ברוחניות בעם ישראל. בדרך כלל היום שבו נראה הירח שלם ביותר הוא אמצע החודש, ט"ו בחודש, כשהירח במילואו; וזה סמל ורמז לכך שעם ישראל נמצא במצב נעלה, במצבו הטוב ביותר. לכן גם החגים — פסח, החל בט"ו בניסן, וסוכות, החל בט"ו בתשרי — חלים בט"ו בחודש, שהוא יום המסמל גדלות ושלמות בעם ישראל.
הרבי הרש"ב בא להסביר, שט"ו במנחם-אב, שעליו אומרים חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", גדול במידה מסוימת אף מט"ו בתשרי (סוכות) ומט"ו בניסן (פסח). מהו ההבדל? לכאורה, בעיניים גשמיות כל ימי ט"ו בחודש נראים זהים — הירח במילואו, ומה זה משנה באיזה חודש אנו נמצאים? מבאר הרבי הרש"ב שהמילוי שבט"ו באב מסמל, מבחינה רוחנית, דרגה עמוקה וגבוהה הרבה יותר מזו שבט"ו בכל חודש. מדוע? על כך נאמר עוד מילה.
הירח כשלעצמו אין לו אור משלו; כאשר הוא מאיר בשלמות, פירושו שאור השמש משתקף בו בצורה שלמה — הוא מקבל את האור הבא מן השמש. בכל חודש מתבטאת בירח, בט"ו בו, שלמות הקבלה: הוא מקבל את אור השמש באופן מושלם. אך בט"ו באב יש מעלה אחרת, עמוקה הרבה יותר. מדוע? נקדים עוד נקודה.
ניקח דוגמה להמחשה [אף שאינה כתובה במפורש באותו מאמר]: אדם צדיק בן צדיק, שנולד במשפחת צדיקים ונוהג באופן נפלא וטוב. אף שהתנהגותו טובה ונפלאה מאוד, הרי הוא הולך בדרך שלימדוהו ומקבל בכלים שנתנו לו; ואפשר לומר שהגדלות והאור שבו אינם מיוחסים לו עצמו — אין זה עמלו ועבודתו, אלא הוא מקבל את האור שהמשפחה וההורים מעבירים דרכו. לעומתו, בעל תשובה — שהיה רחוק לגמרי ולכאורה אין לו שום עניין מעצמו, ואף על פי כן התעורר והתאמץ והגיע לשלמות העבודה — הרי זו עבודתו שלו, וזה "הקרדיט" שלו; למעשיו יש עוצמה, והוא מאיר. אין זה שהוא מקבל אור מדורות קודמים והוא משתקף בו, אלא האור בא ממנו עצמו.
כתוב באותו מאמר משנת עת"ר של הרבי הרש"ב, שכאשר הקדוש-ברוך-הוא מעניש את עם ישראל, כגון בגלות, הרי בגילוי נראה הדבר כאילו הוא מרחיקם או מענישם; אך בעומק, דווקא זמן זה של העונש והמוסר מבטא את עומק הקשר ועומק האהבה. אב הנותן לבנו הגבלות ומייסרו ונותן לו מוסר — כלשון הכתוב "ואוהבו שוחרו מוסר" — דווקא בכך מראה שאכפת לו ממנו ושהוא אוהבו ורוצה שישתנה ויאיר ויהיה טוב; ואם כן, דווקא הריחוק, הנראה בגלוי כריחוק, אדרבה — מבטא את עומק הקשר.
על פי זה מסביר הרבי הרש"ב, שבחודש אב היתה לעם ישראל ירידה שלא היתה כמותה בשום חודש — חורבן הבית בתשעה באב, המורה לכאורה על גלות עמוקה. אך דווקא זה הביא את עם ישראל לגלות את האמת שבהם, את הטוב שלהם ואת ההנהגה שלהם — שאין הם רק מקבלים את הניתן להם, אלא הדבר בא מתוך עצמם. לפיכך האור המאיר לאחר מכן, בהגיע ט"ו באב שלאחר הירידה של תשעה באב, כאשר הירח מגיע למילואו — הוא מילוי מסוג אחר. אין זה כמו בכל חודש, מילוי של ירח המקבל מן השמש, אלא מילוי שהוא כביכול אורו-שלו, שפנימיותו נתגלתה באופן הנעלה ביותר.
עתה נקרא את הלשון בפתגם. הרבי כותב: "רושם אאמו"ר [הרש"ב נ"ע]", היינו הרבי הריי"צ רושם בשם אביו הרבי הרש"ב, "מעלת חמשה עשר באב על כל חמשה עשר בחודש". מהי מעלת ט"ו באב על כל החודשים? בכל החודשים, בהגיע ט"ו בחודש, "שזהו רק השלימות בגילוי" של הירח; אך אף שהירח במילואו בט"ו בכל חודש, "אבל מכל מקום היא רק בחינת מקבל" — מקבל מאור השמש, ואין זה אורו שלו. אם כן, אף שט"ו בחודש מעלה גדולה היא — מאיר ושלם — הרי זו שלמות שאינה באה ממנו, אלא הוא מקבל מלמעלה.
"אבל בט"ו באב", בעיניים גשמיות אין רואים את ההבדל — רואים ירח מלא, ואין מבינים את הפנימיות, ונדמה כמו כל החודשים. על כך אומר הרבי הרש"ב: לא כן. "האור בא בקביעות" — האור שבירח בט"ו באב הוא דבר קבוע, הבא ומתחיל להאיר מצד המקבל. מדוע? "לפי שהעליה היא לפי ערך עוצם הירידה בתשעה באב"; כיוון שבתשעה באב היתה ירידה עצומה, העלייה הבאה לאחריה עצומה אף היא. זהו התחתון עצמו — עם ישראל עצמו — המתחיל להאיר ולזרוח; זו עוצמתו של ט"ו במנחם-אב.
על פי זה מקשר שם הרבי הרש"ב נקודה נוספת. ידוע מהגמרא שמט"ו באב ואילך "וזהו תשש כוחה של חמה" — כוחה של השמש מתחיל לרדת. מהי פנימיות העניין? נקדים הקדמה: יש ביטוי בתיקוני הזוהר הקורא לשמש "חמה בישא" — השמש היא דבר המביא בושה, לפי שהיא עבודה זרה של אומות העולם ונותנת כוח לאומות העולם "עכו"ם מונין לחמה בישא". אך כאשר עם ישראל מתחיל לזרוח בכוח עצמו, בט"ו באב, ואורו הפנימי והעצמי מאיר — כוחן של הקליפות נחלש. זהו "תשש כוחה של חמה": השמש, הנותנת כוח כביכול לקליפות, נעשית חלשה.
"ובט"ו תשש" ובהגיע ט"ו בחודש נחלש כוחה של החמה, וזהו "תשש". "במכל שכן מזמן הבית, שהיו נכנעים לשלמה" — בזמן שבית המקדש היה קיים, ולא היתה גלות, באו אומות העולם ונכנעו לשלמה המלך. אך עתה, בט"ו בחודש שלאחר הגלות והחורבן, האור עוצמתי הרבה יותר — אורו העצמי של עם ישראל, פנימיותו, נתגלה; ולפיכך גם ביטולן של אומות העולם יהיה עמוק יותר. שכן בזמן שלמה נכנעו לו, אך לא איבדו את מציאותם — הם רק נכנעו לאורו של שלמה.
"כל שכן לעתיד, ונהרו אליו, בבחינת ביטול לגמרי, "ואת רוח הטומאה אעביר" כו'" וכל שכן לעתיד לבוא, שיהיה ביטול האומות חזק הרבה יותר, כלשון הכתוב "ונהרו אליו כל הגוים" — כל הגויים יבואו למלך המשיח, בבחינת ביטול לגמרי. בזמן הבית, בזמן שלמה המלך, היתה מציאות של גויים, שהבינו שלעם ישראל יש אור גדול מן הבורא והתבטלו אליהם; אך לעתיד לבוא יבינו שכל האור נמצא אצל עם ישראל, ואין להם שום מציאות כלל — זה יהיה ביטול לגמרי, וכמו שנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר", שלא תהיה מציאות של רוח הטומאה כלל.
"ומעין זה בט"ו באב תשש" ומעין הגילוי שיהיה לעתיד לבוא — מאיר בט"ו באב; בט"ו באב מאיר מעין מה שיהיה לאחר ביאת המשיח, וזהו "תשש כוחה של חמה", הכוח שיהיה בט"ו באב. זו תמצית הדברים מתוך אותו מאמר של הרבי הרש"ב.