"חדר" המאתיים ושישים בהיכל היום-יום.
שבתף י"ג מנחם-אב ה'תש"ג.
תחילה מביא הרבי הנהגה שכבר הופיעה ב"היום-יום" קודם לכן — בפרשת יתרו ובחג השבועות — וכאן היא מופיעה בפעם השלישית: בכל פעם שקוראים בתורה את עשרת הדיברות, בין בפרשת השבוע ובין מפני החג (בשבועות), "בשעת קריאת עשרת הדברות", כאשר שליח הציבור בבית הכנסת קורא אותן, "עומדים ופניהם אל הספר תורה".
שיעורים: חומש, ואתחנן, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י"ג בחודש, אומרים פרק ס"ט עד וכולל פרק ע"א.
תניא, ביום הזה מתחילים את האגרת הרביעית שבחלק "אגרת הקודש". אגרת ד' מתחילה במילים "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", והשיעור מסתיים בעמוד ק"ו במילה "בצדקה".
את הפתגם היומי סיכם הרבי ממכתב שכתב הרבי הריי"צ בז' אלול תרצ"ג. המקור הוא מכתב ארוך מאוד, ומתוכו מסכם הרבי נקודה אחת. לפני שנקרא את הפתגם, נזכיר משנה בפרקי אבות, המוזכרת גם בהמשך הפתגם; הפתגם עוסק באותו רעיון, ונראה מה מתבסס בו על המשנה.
בפרקי אבות, בסוף משנה ט' שבפרק השישי, נאמר על הפסוק במשלי: "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך". המשנה אומרת שבפסוק מרומזים שלושה זמנים שבהם התורה מגינה על האדם: "בהתהלכך תנחה אותך" — בעולם הזה; "בשכבך תשמור עליך" — בקבר, לאחר פטירת האדם; "והקיצות היא תשיחך" — לעולם הבא. כלומר, המשנה מדברת על שלושת הזמנים הללו — החיים בעולם, לאחר הפטירה, והעולם הבא — שבכולם התורה מגינה על האדם.
הפתגם עוסק בכך, אך מרחיב ומוסיף זמן נוסף. הרבי מדבר על אותן נקודות שבפרקי אבות, אלא שהוא מבסס זאת על פסוק אחר — פסוק שבפרשת השבוע, ואתחנן, הנאמר בקריאת שמע: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". מכאן נראה שבפתגם מביא הרבי לא שלושה זמנים כבמשנה — העולם הזה, "הקבר" והעולם הבא — אלא ארבעה זמנים.
נעיין בלשון הפתגם: "ודברת בם בשבתך גו', ואמרו רז"ל בדברי תורה הכתוב מדבר". לאחר שאנו יודעים מן הכותרת ש"ודברת בם" מוסב על התורה, נראה את הפירוט: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". אלו ארבעה שלבים שבהם התורה קשורה לאדם. "אמנם בעסק התורה גופא" — אם מדובר ב"ודברת בם", שעניינו עסק התורה, הרי בעסק התורה עצמו "אמנם בעסק התורה גופא יש כמה חלוקי מדריגות" כמה שלבים וכמה דרגות שבהם התורה נמצאת, מגינה ומסייעת לאדם, והוא בעיקר גם לומד אותה.
"ומבאר כאן כל המדריגות". הדרגה הראשונה — "בשבתך בביתך". איזה שלב זה? "הוא מעמד הנשמה למעלה באוצר הנשמות, קודם ירידתה למטה, ועוסקת שם בתורה". "בשבתך בביתך" הוא שלב הנשמה בטרם ירדה למטה, קודם שנבחרה; בתחילה עוברת הנשמה בסדר ההשתלשלות, בעולמות, מדרגה לדרגה ומעולם לעולם, עד בואה למטה לעולם הזה.
עם ירידתה לעולם מתחילה כבר ה"הליכה", אך היא עדיין לא הסתיימה — עליה להתלבש בגוף גשמי. ""בלכתך בדרך" - קאי על הזמן שהנשמה יורדת מעולם לעולם וממדריגה למדריגה, עד בואה למטה לעולם התחתון להתלבש בגוף גשמי ומתחיל ללכת בדרך עולם זה עד ימי זקנה ושיבה" אלא שכאן אין זו הליכה מדרגה לדרגה בעולמות עליונים, אלא "בדרך עולם זה, עד ימי זקנה ושיבה". כל ימי חייו של האדם הוא הולך והולך, ובכל ההליכה הזו, ב"ודברת בם", יש את עניין לימוד התורה. זהו השלב השני.
מהו השלב השלישי? "עד בשכבך". מהו "בשכבך"? "בבוא ימי פקודתו" — כשמגיע הזמן שהאדם מסתלק מן העולם, מה שהמשנה קוראת לו "בקבר". המשנה מתייחסת לפסוק במשלי, וכאן מביא הרבי את הפסוק מ"שמע ישראל" שבו נאמרת אותה מילה, "בשכבך". "וגם אז" — גם לאחר שהאדם כבר הסתלק מן העולם ונמצא בקבר — "הנה התורה תשמור עליו, כמבואר בפרק ו' דאבות". כאן שולח הרבי לאותה משנה בפרק השישי שבפרקי אבות, המדברת על שלב זה של "בקבר".
עד שמגיע השלב הרביעי — "עד "ובקומך" כאמור והקיצות גו'". מהו "ובקומך"? זהו, כאמור, מה שבפרקי אבות נקרא במילים אחרות "ובהקיצות היא תשיחך זה לעולם הבא". זהו השלב הרביעי, המרומז במילה "ובקומך".
מעניין להוסיף, שבאחת השיחות שבהן דיבר הרבי על פתגם זה במשך השנים, ביאר הרבי את השלב השני — כאשר הנשמה נמצאת בעולם — הנקרא "בלכתך בדרך". הדגשנו כאן את ה"בדרך", שכל החיים הם דרך ארוכה, אך לא התייחסנו למילה "בלכתך". בשיחה אמר הרבי ש"בלכתך" מרומז בכך שידוע שלנשמה יש מעלה שהיא נעשית "מהלך": בחסידות מבואר פעמים רבות, שלעומת המלאכים הנקראים "עומדים", הנשמות נקראות "מהלכים". ומתי מקבלת הנשמה מעלה זו של "מהלך"? בדרך — אותה דרך הכוללת את כל החיים בעולם הזה, שבהם מקיימים תורה ומצוות; זהו "בלכתך", שבו מקבלת הנשמה את מעלת ה"מהלך".
נקודה מעניינת נוספת: בציון סוף הזמן של "ובלכתך בדרך" הזכיר הרבי "עד ימי זקנה ושיבה". ולכאורה צריך עיון: ידוע שהמשנה בסוף פרק חמישי דפרקי אבות מדברת על שנות האדם, ואומרת "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה". ולפי זה, אם "זקנה" ו"שיבה" הן ציון גיל — ששים או שבעים — הרי כשאומרים "עד שיבה", דהיינו עד שבעים, כבר נכללת בכך גם הזקנה, ודי היה לכתוב את המאוחר יותר, שכולל כבר את הקודם. מדוע, אם כן, מפרט הרבי בפתגם גם "זקנה" וגם "שיבה"? לכאורה המילה "זקנה" מיותרת.
שאלה זו שאל הרבי, למעשה, על משנה אחרת בפרקי אבות: בפרק ו', משנה ח', אומר רבי שמעון בן יהודה "הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה . . נאה לצדיקים ונאה לעולם". גם שם מזכיר הוא "זקנה" ו"שיבה", ואותה שאלה: אם זקנה ושיבה הן גיל, די היה להזכיר "שיבה", ומדוע צריך להזכיר גם "זקנה"?
וההסבר הוא, ש"זקנה" ו"שיבה" אינן רק גיל, אלא גם מצב נפשי ודרגה בנפש: "זקן" הוא, כלשון חז"ל, "זה שקנה חכמה"; ו"שיבה" היא אדם שיש בו התיישבות הדעת. אלו שני מצבים שונים — ייתכן אדם שיש בו "זקנה" ואין בו "שיבה", וייתכן אחר שיש בו "שיבה" ואין בו "זקנה", לא מצד הגיל אלא מצד המצב. לפיכך, כיוון ש"זקנה" ו"שיבה" יכולות לציין גם שני מצבים בנפש, שייך להזכיר "עד ימי זקנה ושיבה" — שהאדם זוכה גם לזו וגם לזו; אין זה תמיד עניין של גיל, אלא גם עניין של מצב.