"חדר" המאתיים חמישים ושבעה בהיכל היום-יום.
יום רביעי י' מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ואתחנן, רביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, י' בחודש, מפרק נ"ה עד פרק נ"ט כולל.
תניא, ביום הזה לומדים את כל האגרת השנייה שבחלק אגרת הקודש שבתניא. אגרת ב' מתחילה במילה "קטונתי" עד סיום האגרת, במילים "הפנים וגו'".
הפתגם היומי הוא קטע מהתוועדות של הרבי הריי"צ מכ' כסלו תרצ"ג, שבה מספר הרבי הריי"צ נקודות מסוימות בקשר לאגרת קודש זו — "קטונתי" — הנאמרת בשיעור היומי. זו אגרת מפורסמת שכתב אדמו"ר הזקן לחסידים לאחר ששב מפטרבורג, מהמאסר. תוכן האגרת הוא שיש להכיר בחסד הגדול שעשה הקדוש-ברוך-הוא בעצם המאסר, וכיצד צריך החסד לפעול על מקבלו ביטול.
האגרת מסתיימת באזהרה נוראה שלא להיות ב"רום לב" מול המנגדים שגרמו למאסר, אלא אדרבה — להיות בהשפלת הרוח בפניהם, ש"מענה רך משיב חימה". והוא מביא את הפסוק, "ורוח נכאה כו'" [סיום הפסוק במשלי: "וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם"], שכוונתו: אם תשתקו ולא תגיבו, תירגע המחלוקת והמריבה. זהו התוכן.
במילים אלו — "ורוח נכאה כו'" — הסתיימה האגרת המקורית. וכאן, בציטוט, נראה מה אירע בפועל: שאדמו"ר הזקן המשיך את האגרת בעוד תשע מילים, וכתב: "וכמים הפנים לפנים כו', ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'". זהו סיום האגרת, ונראה מהי נקודת הסיום ומה גרם לעניין זה.
נקרא את לשון הפתגם: "מסיפורי אאזמו"ר" [אדוני אבי זקני מורי ורבי] — הכוונה לרבי המהר"ש, סבו של הרבי הריי"צ. והוא מביא שני דברים בקשר לאגרת זו. הדבר הראשון: "מתחילה היתה אגרת הקודש קטונתי מסיימת ורוח נכאה כו', ואחרי אשר אמר רבינו הגדול [אדמו"ר הזקן] שלוש פעמים - בליאזנא - המאמר כמים הפנים גו'". לאחר שאמר שלוש פעמים את המאמר על הפסוק "כמים הפנים לפנים", הדגיש באותו מאמר שהפירוש הוא "כפירוש רש"י ולא כתרגומו".
מה אומר רש"י על הפסוק, ומה אומר התרגום? לפי התרגום, הפסוק "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם" הוא תיאור מצב: כשם שמים ופנים אינם דומים זה לזה — שהמים אין להם צורה מוגדרת, והצורות המשתקפות בהם משתנות תמיד, ואילו הפנים הם צורה קבועה — כך לב האדם אל האדם: הלבבות של בני האדם שונים זה מזה, זה מרגיש כך וזה מרגיש כך. כך מבאר התרגום את הפסוק.
רש"י מבאר את הפסוק אחרת: מהו הדבר שבא שלמה המלך ללמד — כיצד אפשר להשפיע על הזולת? לפי רש"י, "כמים הפנים לפנים" — כשם שהמים מושפעים מן הפנים שאתה מראה להם, שהדמות משתקפת בהם בהתאם למה שאתה מראה, כך "כן לב האדם אל האדם" — לבו של הזולת כלפיך משתנה בהתאם לפנים שאתה מראה לו; אם תראה לו פנים שוחקות ויפות, אף הוא ישתנה ויתייחס אליך בהתאם. על כך שם אדמו"ר הזקן דגש — לבאר את הפסוק כרש"י ולא כתרגום.
לאחר שאמר שלוש פעמים את המאמר הזה, "הוסיף התיבות" — הוסיף באגרת "קטונתי" עוד תשע מילים: "וכולי האי - הפנים וגו'". ומה פעל בכך? "ובזה נטע בהחסידים מידות טובות". בלי תוספת זו היה כתוב באגרת רק "אל תענו להם, היו ברוח נכאה, בנמיכות, שתקו" — לא נדרש מהם יחס חיובי מיוחד כדי לשנות את גישת המנגדים, אלא רק לשתוק ולהיות בשקט.
אך משהוסיף אדמו"ר הזקן תשע מילים אלו, נטע בחסידים מידות טובות: שכאשר אתה רואה מי שהוא נגדך, לא זו בלבד שלא תענה לו, אלא אדרבה — תתייחס אליו בחיבה ובאהבה, ובכך תשנה אותו. אלו המידות הטובות שנטע אדמו"ר הזקן בחסידים. זהו הפתגם הראשון שאמר הרבי המהר"ש בקשר לאגרת "קטונתי".
הפתגם השני: בסיום האגרת, מעט לפני סופה, מבקש אדמו"ר הזקן מן החסידים "להשפיל רוחם וליבם מפני כל אדם". אך בין המילים "להשפיל רוחם וליבם" ל"מפני כל אדם" הכניס עוד שלוש מילים: "במידת אמת ליעקב". לכאורה, גם בלי שלוש מילים אלו היה אפשר לקרוא את המשפט ברצף — "להשפיל רוחם וליבם מפני כל אדם"; ומדוע הכניס שהשפלת הרוח תהיה "במידת אמת ליעקב"? כלומר, שתשפיל את רוחך בפני הזולת, אך באמת — לא מן השפה ולחוץ, אלא שתרגיש בפנימיותך שפלות כזו.
אמר הרבי המהר"ש: "אילו היה הרבי משמיט את שלש התיבות "במדת אמת ליעקב" - באגה"ק "קטנתי" - היו לו עוד חמישים אלף חסידים, הרבי תובע מידת אמת" — דהיינו, אילו היתה דרישתו להשפיל רוחם וליבם גם אם מן השפה ולחוץ, ולא היה דורש שיהיה זה במידת אמת פנימית ואמיתית — אם לא היה מעמיד דרישות גבוהות מן החסידים שיהיו אמיתיים ופנימיים, יכול היה להוסיף עוד חמישים אלף חסידים שילכו ויעשו כדבריו — אלא שלא בצורה פנימית, אלא מן השפה ולחוץ.
אדמו"ר הזקן ויתר על כמות החסידים שיכול היה לפעול, מפני שדרש שהדבר יהיה "במידת אמת". הוא ויתר על הכמות, על חשבון רצונו שמי שבא להיות חסידו ולקיים את דבריו — יעשה זאת בצורה פנימית ואמיתית.