"חדר" המאתיים חמישים וחמישה בהיכל היום-יום.
יום שני ח' מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, ואתחנן, שני, עם פירוש רש"י.
תהילים, ח' בחודש, אומרים מפרק מ"ד עד פרק מ"ח כולל.
תניא, ממשיכים ביום הזה את האגרת הראשונה מאגרות הקודש שבתניא. השיעור היומי בעמוד 204, מתחיל במילים "אך מי" ומסתיים ב"מיצוי הנפש".
הפתגם היומי מחולק לשני חלקים: הראשון מתייחס להנהגה הקשורה לתפילה, והשני הוא פתגם, כפי שנראה. בחלק הראשון מתייחס הרבי לעניין שש הזכירות. ידוע שכתוב בשולחן ערוך שיש זכירות שאדם צריך לזכור בכל יום. בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן מפורט, שבאמירת הברכה השנייה של קריאת שמע של שחרית, ישנם מקומות מסוימים באמירת הברכה שבהם צריך לכוון ולחשוב, בכל מילה, על אחת משש הזכירות המוזכרות בסיום התפילה.
מעניין לציין, שכאשר מדברים על שש זכירות — בכתבי האר"י ז"ל, למשל, מונה הוא רק ארבע: יציאת מצרים, מתן תורה, זכירת מעשה עמלק וזכירת מעשה מרים. המגן אברהם, במקום יציאת מצרים, מזכיר את שבת, ומוסיף בשם הספרי גם את מעשה העגל. על רבי לוי יצחק מברדיטשוב מסופר, שבחייו הדפיס קונטרס בעניין הזכירות, והוסיף שם — מלבד מה שהזכרנו — גם את זכירת ירידת המן וארץ ישראל. בסידור היעב"ץ מוסיף עוד שתיים, וביחד הן עשר זכירות: את הנס שהצילנו הקדוש-ברוך-הוא מבלעם ובלק, וזכירת ירושלים. אך אדמו"ר הזקן מזכיר כאן רק שש.
סידור השל"ה הוא כנראה הסידור הראשון המזכיר שצריך לומר בפירוש את הזכירות לאחר תפילת שחרית. ואכן אדמו"ר הזקן, בסידור שסידר, הכניס את שש הזכירות שיאמרון בסיום התפילה.
נקרא את הלשון בפתגם: "שש זכירות אומרים בכל יום, גם בשבת, יום טוב, ראש השנה ויום הכיפורים". מצווה וחיוב מן התורה לזכרן, ואין הבדל בעניין זה בין יום חול למועדים ולשבת וכו'. בספר המנהגים מוזכרת הוראת הרבי, שבשבת צריך לומר את שש הזכירות לאחר סיום הקטע שמוסיפים בשבת על לחם הפנים בסיום תפילת המוסף — הקטע המתחיל "ולקחת סֹלת" — ולאחר סיומו אומרים את שש הזכירות.
נמשיך בפתגם היומי, שהוא פתגם של הרבי המהר"ש. מקורו במכתב שכתב הרבי הריי"צ בו' אייר תש"ב לאחד התלמידים, והוא פותח וכותב לו: "צריכים להיזהר במאוד מאוד שלא לגרום צער והלבנת פנים למישהו, ובפרט לבת ישראל כשרה, שהוא ענין נפשי שאין לו סליחה". הרבי הריי"צ מעורר מאוד שיש להיזהר שלא לגרום צער.
ואז בא הפתגם היומי. נקרא את הלשון (במקור באידיש, ובתרגום): "מפתגמי כ"ק אדוני אבי זקני מורי ורבי [המהר"ש]" — הכוונה לרבי המהר"ש, סבו של הרבי הריי"צ. וכך אמר הרבי המהר"ש: "מה התועלת בפעולה של חסידות ויראת שמים - כאשר חסר העיקר, אהבת ישראל" — מה התועלת בכך שאדם נוהג בדרך החסידות או בדרך יראת שמים, אם חסר לו העיקר, שהוא אהבת ישראל? וכשזה חסר, מה התועלת בכול?
"ונוסף ע"כ גרימת צער לזולת" — הדבר חמור פי כמה וכמה, וכל שכן אם גורם חלילה צער לזולת, שאז בוודאי ובוודאי חסר בו עיקר העיקרים הנדרש מיהודי הנוהג בדרך החסידות ובדרך יראת שמים.