"חדר" המאתיים חמישים ושלושה בהיכל היום-יום.
שבת ו' מנחם-אב ה'תש"ג.
שיעורים: חומש, דברים, שביעי, עם פירוש רש"י.
תהילים, ו' בחודש, אומרים פרק ל"ה עד פרק ל"ח כולל.
תניא, ביום הזה מסיימים את פרק י"ב של אגרת התשובה, שהוא סיום כל האגרת — שכן באגרת התשובה שנים-עשר פרקים. פרק י"ב מתחיל במילה "וטעם", ומסתיים במילותיו האחרונות של הפרק ושל האגרת, "וימצא הטוב".
הפתגם היומי הוא ציטוט קצר מהתוועדות שהתוועד הרבי הריי"צ בשבת פרשת פנחס, ט"ז תמוז תרפ"ז — מיד לאחר גאולתו מן המאסר. הגאולה היתה בי"ב-י"ג תמוז, בערב שבת נסע הרבי הריי"צ מקוסטרומה ללנינגרד, ובשבת היתה התוועדות. בהתוועדות נאמרו שיחות ומאמר, והרבי הריי"צ אמר שזוהי סעודת הודאה — הודאה על היציאה מן המאסר.
קודם לקטע שיובא מיד, מקדים הרבי הריי"צ דבר ידוע: שאדמו"ר האמצעי, בנו של אדמו"ר הזקן, היה שונה בעבודת השם שלו מאביו אדמו"ר הזקן, והיו להם קווים שונים בעבודת השם. מובא שם הסיפור הידוע, שאמר פעם אדמו"ר האמצעי לאביו אדמו"ר הזקן: "אני יותר מיוחס ממך, שכן לך לא היה אב כמו שיש לי". ענה לו אביו אדמו"ר הזקן: "אני יותר מיוחס ממך, שכן לך אין בן כמו שיש לי".
דרכו ועבודתו של אדמו"ר האמצעי, כדברי הרבי הריי"צ, היתה בקו המוחין, ואילו עבודתו של אדמו"ר הזקן היתה בקו המידות וההתפעלות — שני קווים שונים. לאחר שאדמו"ר הזקן חזר מפטרבורג, מן המאסר, נשתנו דברים רבים; ואז בא אל בנו אדמו"ר האמצעי ואמר לו: "אתה צודק" — הקו שלך, קו המוחין, צודק; אלא שכדי להגיע לקו זה נדרשת עבודה ונדרש מאמץ. ובהמשך לכך אמר לו את התורה הבאה.
ומעניין שהרבי הריי"צ מספר דבר שאמר אדמו"ר הזקן בצאתו מן המאסר, והדבר אירע בשבת שבה שרוי הרבי הריי"צ עצמו לאחר צאתו מן המאסר. נקרא את הלשון מתחילתה: "הרבי (רבינו הזקן) כאשר הגיע מפטרבורג, אמר לפני אדמו"ר האמצעי מאמר - בן מספר שורות בלבד" — כשחזר אדמו"ר הזקן ממאסרו הידוע — אמר בפני בנו, אדמו"ר האמצעי, מאמר, אלא שהמאמר היה קצר מאוד, שורות אחדות. כידוע, קודם פטרבורג נהג אדמו"ר הזקן לומר מאמרים קצרים מאוד, וגם כאן, מיד לאחר פטרבורג, אמר מאמר קצר ביותר.
ומה היה המאמר? הביא את הפסוק בתהילים: "שאו ידיכם קודש וברכו את ה', יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ", וביארוֹ על פי פנימיות העניינים. "שאו ידיכם קודש" — יש כאן ידיים שצריך לרומם אותן, ולאן? "אל הקודש". ומהן ידיים? כידוע ממה שכתוב ב"פתח אליהו", ידיים הן רמז למידות — שחסד נקרא "דרועא ימינא" וגבורה "דרועא שמאלא"; היינו המידות, מידת האהבה ומידת היראה.
מבאר אדמו"ר הזקן: "זהו העלאת המדות במוחין והארת המוחין במדות" — את הידיים, את המידות, צריך לרומם; ולאן? "אל הקודש" — הם המוחין, הנקראים "קודש". רגשותיו של האדם — ובעניין זה מבואר באריכות בתניא פרק ל"ט, שיש שני סוגי רגשות: רגשות של מלאכים ורגשות של יהודים, והרגשות ראויים להיות לא באופן טבעי אלא באופן של התבוננות שכלית — וזהו "העלאת המידות במוחין" "והארת המוחין במדות". הדבר דו-סטרי: לרומם את המידות שיהיו תואמות להתבוננות, וההתבוננות השכלית תעצים רמה עמוקה יותר במידות.
וממשיך לבאר את לשון הפסוק: "וברכו את הוי'" — על ידי שיהודי מתנהג באופן זה, הוא כביכול מברך את שם ה'. "ברכה" עניינה המשכה; כביכול הוא ממשיך המשכה גדולה יותר בשם ה'. ככל ששם ה' עוצמתי, נעלה ועליון, הרי היהודי בעבודתו פועל עלייה בשם ה'. בלשון הרבי: "שממשיכים על ידי זה שם הוי' דלעילא". כידוע, כמה דרגות בשם ה' — כפי שבשלוש-עשרה מידות הרחמים אומרים פעמיים "ה' ה'", לרמז שיש "הוי' דלתתא", שם ה' בדרגה נמוכה, ויש "הוי' דלעילא". כשיהודי מרומם את מידותיו אל המוחין, הוא פועל המשכה של "הוי' דלעילא".
וממשיך: "שעל ידי זה פועל שיהיה "יברכך ה' מציון" - המשכת שם הוי' מעצמיות הנשמה", הדבר הדדי: העבודה של "וברכו את ה'" פועלת שיהיה "יברכך הוי' מציון". "ציון" — כידוע, מלשון "סימן"; ובחסידות מובא ש"ציון" רומז לעצם הנשמה, לנקודת היחידה שבנפש. ומהיכן תמשיך את שם ה'? "מציון", מעצם הנשמה שלך, כלשון "המשכת שם הוי' מעצמיות הנשמה".
ומסיים אדמו"ר הזקן ואומר לבנו: כשיהודי יפעל את כל זה — ירומם את מידותיו אל המוחין, ויפעל גילוי נעלה יותר של שם ה' המתגלה מעצם נשמתו — האם תחשוב שהדבר יישאר בפעולה על עצמו ועל נפשו בלבד? על כך אומר הפסוק "עושה שמים וארץ - שעל ידי זה הוא קיום העולמות": על ידי זה נפעל קיום העולמות; היינו שכל הבריאה משתנה, מתרוממת ומתקיימת כתוצאה מעבודת היהודי. עבודתו האישית של יהודי כוחה להשפיע על כל העולמות, על כל סדר ההשתלשלות.
באותה שבת אמר הרבי הריי"צ גם מאמר חסידות, דיבור המתחיל "שאו ידיכם קודש", ובו הרחיב הרבה יותר בעניין המידות. הוא אמר שגם ברמות נמוכות, אדם שאינו פועל על מידותיו שיהיו עם התבוננות ומוחין, עלול להיות פרוע, ומידותיו עלולות להתפרע בצורה לא בריאה ולא נכונה; אך אם הוא עושה זאת בצורה מחושבת, במוחין שבמידות, הרי הוא מרומם את עצמו.